מיום כיפורים שעבר ליום כיפורים זה

לפני שנה פירסמה חנה בית הלחמי, ב"רשימות" פוסט שכותרתו "למה לא לצום ביום הכיפורים". התווכחתי איתה בטוקבקים, ואף הוספתי פוסט משלי-  "למה לא לצום ביום הכיפורים – תשובה אפשרית לחנה בית הלחמי". שזכה ללא מעט קוראים ותגובות. מאז פגשתי את חנה בית הלחמי במפגש כותבים ב"רשימות", זה היה אחרי עוד ויכוח או שניים ואחרי שהצעתי לה "שביתת נשק" בהתכתשויות אינטרנט. כשהגעתי, זיהיתי אותה מתוך ההקשר והצגתי עצמי. "גלעד סרי לוי", אמרתי. היא הגישה ידה ללחיצה. לא יודע למה, הרגשתי שהיא בוחנת אותי אם אלחץ את ידה המושטת, או שאני דתי שכמותי, אבחר באופציה החשוכה. מאחר שאני איני נמנע מלחיצת יד לנשים בכל מקרה, לא הייתה לי התלבטות. ישבנו, שוחחנו, המפגש נגמר והלכנו – כל אחד לדרכו.

חנה בית הלחמי נשארה חנה בית הלחמי, מלחמתית. זכותה. כשעברה דירה פירסמה פוסט "עכשיו נותר רק לזרוק לפח את המזוזות" שאיתגר בצורה משמעותית את גבולות הסובלנות שלי בכל מה שקשור לביקורת ולטעם טוב. זכותה, כאמור, חופש הביטוי אינו מוגבל לדברים נעימים, או חשובים, או חכמים. התאפקתי, לא כתבתי כלום.  היום, ראיתי את פוסט ההמשך שלה לעניני  יום כיפור, הנושא את הכותרת הנלבבת "הפולט שכבת זרע ביום הכיפורים", ובו המשיכה את הפוסט משנה שעברה בביקורת נוקבת בסגנונה על הדתיים, מנהגיהם ואמונותיהם. שתקתי והסתפקתי בפוסט רמזני, שיבין מי שיבין. תגרות אינטרנט מושכות הרבה קוראים, אוהדים ומתנגדים, אבל לא רציתי לעשות זאת שם ב"רשימות". ובכלל תגרות הן עסק גרוע. אפשר למתוח ביקורת על הדת, ועל הדתיים. אני עשיתי זאת לא פעם, פה ובמקומות אחרים. אבל אי אפשר להתייחס ליריביך הרעיוניים כאילו הם חבורה של שוטים שטופי מוח. ובכל מקרה, גם אם תחשבו כך – עדיפה בעיני דרכו של לנון לומר את אותו הדבר.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=2xB4dbdNSXY]