פול אנדרסון (1926-2001) היה קלאסיקן מדע בדיוני, רב אומן של ממש. מדור הנפילים. את ספרו "טאו אפס" כתב ב1970 , ימים כל כך רחוקים שבהם אפילו דלתות הנפתחות מעצמן נחשבו לסממן מובהק לתרבות עתידנית. באיחור מסוים, תורגם כעת הספר לעברית (על ידי רז גרינברג המצוין) ויצא לאור בהוצאת ינשוף בסדרת מובי דיק. (הספר יצא לאור בשיתוף פעולה עם מחתרת המדע הבדיוני. עניין תמוה כשלעצמו). "טאו אפס" הוא סיפור על ספינת חלל היוצאת לחפש מקום ליישוב אנושי בין הכוכבים. על הספינה "ליאונורה קריסטין" יוצאים חללאים למסע ונוסעים בו במהירויות עצומות, ובאותו זמן על כדור הארץ חולפות שנים רבות. הם יוצאים לדרך כשהם יודעים שכדור הארץ אליו יחזרו יהיה אחר, וכל בני דורם כבר יהיו שוכני עפר. אבל הם, גברים ונשים עזי נפש וחדורי תחושת שליחות, יוצאים לדרך למען האנושות. תאונה מצערת גורמת להם להאצה בלתי פוסקת, בלי יכולת לעצור. כשהם צריכים למצוא משמעות חדשה לחיים בקופסת פח אי שם בשמים. אנדרסון לא מעמיס יותר מדי תיאורים טכניים, המעיקים כתיאורי נוף בספרות ויקטוריאנית, ומנסה לתאר את מקומם של האנשים בדרכם בחלל אל קץ כל זמן. בחללית יש גברים ונשים, ובשל כך יהיו גם עניני גברים ונשים. אנדרסון דן בהם מנקודת מבט גברית למדי, לא ממש פוליטיקלי קורקט של ימינו. החללאים של אנדרסון הם אנשים אצילי נפש ואמיצים. מתמודדים באומץ עם בשורות קשות ורוחם לא נשברת.
פיטר וואטס אינו קלאסיקן. מה לעשות, הוא לא נולד בזמן הנכון. ספרו "ראייה עיוורת" ראה אור ב 2006 ויצא לאור בהוצאת קדמת עדן (בתרגומו של חגי אברבוך). ראיה עיוורת היא היכולת לחוות משהו הדומה לראיה באמצעים אחרים . חבורה של מדענים משונים, נשלחת אל המפגש הראשון עם חייזרים. האם הם עוינים? עתיד האנושות בסכנה? או אולי אנחנו לא מסוגלים להבין אותם. אחד מהם עבר כריתת מוח בילדותו. אחר, בן לזן ערפדים נכחד שרואה באנושות מזון למחשבה, אבל לא רק. איתם ביולוג המסוגל לטעום מידע. ויחד איתם בלשנית מרובת אישיויות. המפגש עם החייזרים דרמטי עד מביך. והגיבורים, שאינם יודעים מה או מי מניע אותם מתחבטים בשאלות של הגיון מוסר ויכולת תפישה. מהו החייזר שלפניהם, מדוע הוא טובח בבני מינו. למה אי אפשר לראות אותו, ובשביל מה אנחנו כאן בכלל. האם זו מכונה משוכללת, או יצור חי? מי הצייד ומי הניצוד במסע הזה. "ראייה עיוורת" בתוך העלילה הקודרת מנסה להתמודד עם שאלת התודעה. מהי התודעה, היכולת ,או שמא האשלייה, שלנו כבני אדם להיות מודעים לעצמנו. מה מקומה, ומה – אם בכלל התועלת שבה.
ספרו של אנדרסון, שלא נסע בחלל, התיישן בחלוף הזמן. הוא נאיבי מדי, ולא כתוב לפי המקובל היום. יש כבוד, זה נכון, אבל בקריאה בת זמננו נשאר הכבוד למקומו של הספר בהיסטוריה של המד"ב ותו לא. "ראייה עיוורת" של וואטס הוא ספר קצבי, מחזיק בך ללא נשימה, אימה חשוכה בחללית.
שלושים ושש שנים חלפו בין ספריהם של אנדרסון ווואטס. הציפיות והטעמים השתנו. אבל יותר מכך – תמונת האנושות שאנדרסון מציג, למרות המשברים מעוררת אופטימיות והערכה לרוח האדם. אצל וואטס כבר לא ברור מהו אדם ומה טיבו. מה הגבולות בין אדם למכונה, ואיפה נגמרת האנושיות. הספר מעורר אי נחת טורדת לכל אורכו, ומשאיר אותך תוהה מול התקרה בשעה שלוש לפנות בוקר.
טאו אפס, פול אנדרסון, מאנגלית: רז גרינברג, הוצאת ינשוף – מובי דיק, 2009, תשס"ט, 238 עמ', 88 ש"ח
ראייה עיוורת, פיטר וואטס, מאנגלית:חגי אברבוך, קדמת עדן, 2009,תשס"ט, 303 עמ', 89 ש"ח