השנה היא 2009. אני יושב במטבח, הבטן כואבת לי מוירוס שאני חוטף ביום חמשי, ואני קורא את מוסף הארץ המסכם את העשור. אני חושב לעצמי וכותב פוסט במוצאי שבת. פוסט שאותו קוראים מאות אנשים והופך מיד לשיחת היום. אחד מהם מגיב מיד. אלפים מצטרפים ביום שני למה שהופך לתנועה המונית ביום שלישי והם מגיבים על כל מה שקורה בכל העשור שמתחיל ב2000 ונגמר ב2010 . אני חושב על התרסקות התאומים שאני רואה כשאני מדבר עם דנה במייל, כי ב2001 אין פייסבוק. פייסבוק פורץ לחיי ואני מפרסם את הבלוג שלי שם, ואוסף כמעט תשעים מנויים שהבלוג שלי משנה את חייהם בשנת 2015 . או שלא.
מותו של זמן העבר הדקדוקי בלשון הדיבור וטקסטים הוא עניין מעציב. דרדור נוסף של השפה והתודעה. שלא לדבר על העמימות הנוראה שהוא משרה. קשה מאד להבין מה קורה מתי, מה לפני מי ואיך התנהלו הדברים כשהכל קורה עכשיו. אני זוכר בפעם הראשונה את העילגות הנוראה הזו בפינה בגלי צה"ל שהייתה משודרת מדי בוקר וציינה מאורעות שהתרחשו באותו תאריך. בלשון הווה. "גרמניה פולשת לפולין". משם הגישה פלשה לכל מקום. גם בדיווחי החדשות אתה שומע "המשטרה מנהלת קרב יריות עם הפורץ, בכל רחובות ירושלים". מלחיץ, אתה אומר לעצמך ומתחבא מתחת לשמיכה ואז מתברר לך שזה היה היום בבקר. או שלשום, או לפני חמש שנים.
גם רפי רשף אשם. הוא בכלל אשם בהרבה מאד עילגויות לשון שהחדיר לשפה העברית. אבל על זה אני כותב בשנת 2011 .
חוץ מזה – יש בעברית פעלים שאין להם זמן הווה. כלומר טכנית – יש להם אבל לא מהותית. למשל "נולד" או "נפטר". בן אדם לא נולד עכשיו. הוא עובר באפס זמן מקיום עוברי ל"נולד", בלשון עבר. כך גם, להבדיל, מת. אתה חי וחי וחי, ופתאום הופך למת. באנגלית הפועל "לגסוס" משתמש באותה מילה של "למות". אבל לא בעברית. מלחמה לא פורצת בלשון הווה. גם לא מהפכה. רק גנב פשוט עם מברג פורץ למכונית.
רפי רפש באמת אחראי לזה תמיד הוא נוהג לומר אתה הולך ופתאום מתנפל עליך המחסל אבל אתה מצליח להפיל אותו בשניה ספר לנו איך אתה מרגיש באותן דקות.
אני סברתי עד עכשיו שמי שהתחיל את השימוש בצורת ההווה הזאת הוא עמוס אטינגר עם "חיים שכאלה", בשאלות בנוסח "אתה עולה לאוניה ואת מי אתה רואה שם?"
אבל הוא שודר בזמן שאבא ואמא לא הרשו לי לראות טלויזיה מאוחר
נראה לי, מתוך זיכרון ללא מחקר מסודר, שהפריצה הגדולה של ההווה היתה יחד עם כל הדרדרות הלשון שהביאה עלינו התחנה מיפו
אז נכון שעברית נעדרת זמן הווה. אין זה אומר שההווה אינה קיים בה מבחינה מבנית, אלא שהוא נעדר ממנה תרבותית. אפשר לתהות רבות על משמעותה של תרבות שנעדרת הווה. פעם טענו כי היעדר ההווה בעברית הוא הסימון להיעדרה של שפיות. בבחינת חוסר יכולת ליהנות מהרגע. והנה הגיע ההווה והוא הופך להיות כלי בידי המשטר. לא כך הוא. ההווה הגיע לישראל והוא עולה בקנה אחד עם העברית. עמו הגיעו תחלואות רבות, אך שלומית בונה סוכה. לא בנתה ולא תבנה. היא בונה את הסוכה כפעולה מתמשכת מצאת יום כיפור ועד בוא סוכות.העבר לא נעדר, ההווה הוא שנוכח ומאחר ומדובר במשחק סכום אפס, לכאורה קטנה חשיבותו. ולא כך פני הדברים.
להעצים את ההשפעה הרגשית והדרמה. "אתה נוסע ופתאום האדמה רועדת תחתיך – מה אתה מרגיש?"