אני לא יודע אם האמירה שיש קללה כזו "שתחיה בזמנים מעניינים" היא באמת של חכם סיני זקן, או של קופירייטר אמריקאי צעיר, אבל אין ספק שזמנים מעניינים עלולים להיות עניין מעיק למדי. אירועי השעה, ויותר מזה עניני בית ועבודה לא איפשרו לי את יישוב הדעת שאני שואף לו. אבל, כפי שאמרתי בהקשר אחר, זה הזמן לחזור ליקום המוכר, לכוס התה בלימון ולהרגלים הישנים. אחד מהם הוא כתיבת ביקורות ספרים, עוד נושא שהוזנח. אמנם, פוסט נאה על ספרים אינו עניין מעורר מהומות כמו ויכוח לוהט עם חנה בית הלחמי, או תגרה מקומית עם יהודה בלו, אבל בכל זאת, ספרים הם הדבר האמיתי. (אני יודע שטענתי אותו דבר לגבי אופני כביש, יש כמה דברים אמיתיים, כפי שיש לא מעט גברים אמיתיים).
הדרך הקלה והנוחה, כפי שיודע כל מוסיקאי שהתעייף, היא להוציא דיסק אוסף. לפיכך אסקור כאן בקצרה כמה ספרים שהצטברו אצלי. חילקתי את הפוסט לשני חלקים, למען ירוץ הקורא בו.
סוקרטס סופרסטאר?
קיבלתי ספר שערך אלכסנדר ג'ורג'. על פילוסופיה. חשבתי לרגע שזהו ספר המשך לספר "סיינפלד ופילוסופיה". (יש כזה! לא המצאתי). אבל לא, אלכסנדר ג'ורג' אינו שם עט של ג'ייסון אלכסנדר, שגילם את ג'ורג' קוסטנזה. (שהוא אולי קרוב של סרג'יו קונסטנצה מנוחתו עדן אבל אי אפשר לדעת ).
הספר נקרא "מה סוקרטס היה אומר? פילוסופים משיבים על שאלותיכם בדבר אהבה, אין, וכל השאר" במגזר בו אני גר, שאלת מה היה פלוני (שהלך מזמן לעולמו) היה אומר היום היא כלי בדוק ומנוסה להוכחת צדקתך בעניין זה או אחר העומד על הפרק. ויש גם טכניקות שימושיות למטרה זו בדיוק. כאן לעומת זאת, שמו של סוקרטס הוזכר כדי לציין שהספר מבקש להציג בלשון קלה שאלות פילוסופיות ותשובות אפשריות להן. אין שום קשר אמיתי לתורתו של סוקרטס, האמיתי או בן דמותו בספרי אפלטון ויתכן כוונתם לסוקרטס הכדורגלן. ג'ורג' ערך מעין שו"ת פילוסופי. שאלה קצרה, ארבע או חמש שורות, ודף או שניים במענה. התשובות, כמתבקש מהז'אנר, כלליות מדי ופסקניות מדי. הם מותאמות לפוליטיקלי קורקט חילוני. משל לא היו פילוסופים דתיים מעולם. ספר חביב לחובבי הז'אנר. אני חוזר לאפלטון, בדיוק יצא תרגום חדש לפיידרוס.
מה סוקרטס היה אומר? פילוסופים משיבים על שאלותיכם בדבר אהבה, אין, וכל השאר, עורך: אלכסנדר ג'ורג', מאנגלית: ענת אשר,עם עובד, 2009, 245 עמ'
מלא שמחת חיים
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵיהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיה. מה כחו של הקדיש? תפילה בארמית שאינה מדוברת, המשבחת את בורא העולם, ונאמרת בקול רועד, גם על ידי אנשים שניכר שכיפתם אינם מכסה את הרעש דרך קבע, ותפילתם עראי. יורם ורטה וירון דוד מבקשים באסופה "תום ותהום – תפילת הקדיש בספרות העברית" לתת קול לקדיש ולהדהוד שהוא יצר בספרות ובתרבות העברית. רוב הקטעים באנתולוגיה הם סיפורים קצרים, מיעוטם שירים ויש גם הספר מחולק תימטית לחמשה פרקים המייצגים כל אחד הבט אחר, תגובה אחרת לקדיש, ליתמות ולאבלות. אודה שלא תמיד הבנתי את הגורם המאחד את הפרקים, וקראתי על פי הסדר, מדלג מעת לעת. ממוטיל בן פייסי החזן של שלום עליכם, דרך עלמא די של ארי אלון, סיפורו המריר אירוני של אלי חתולי על הספד ומספיד שנשתבשו עליהם סדרי עולם ולשונם לעה. "תום ותהום" היא אסופה משובחת, נוגעת ומטלטלת, משעשעת לעתים ומותירה תקווה, נוגה ומדכדכת ברגעים אחרים. כמו החיים, כמו המוות.
תום ותהום – תפילת הקדיש בספרות העברית, עורכים: יורם ורטה וירון דוד, עם עובד והמדרשה באורנים, 2009, 245 עמ'
בדרך היורדת מבנגלדש לוויסקונסין
הייתי רוצה להיות איש כזה שעושה טוב בעולם, מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. הולך בעולם השלישי ומציל אנשים מלהגיע לעולם הבא טרם זמנם. למרבה הצער, אני רק יושב פה וכותב. אבל בזמן הזה יש אחרים שפועלים. אחד מהם הוא מוחמד יונוס, שהקים מיזם של מיקרו הלוואות, ארבעים דולר ופחות לנשים עניות בבנגלדש. יונוס יצר בנק שלא למטרות רווח, אך הנדרש להחזיק את עצמו כלכלית. לא מפעל פילנתרופיה בלבד, אלא גוף עסקי הפועל בשדות בהם גופים אחרים אינם רוצים לפעול. יונוס שזכה בשל פועלו בפרס נובל לשלום לשנת 2006 , מספר על מפעלו בספר שכתב "עולם ללא עוני – היזמות העסקית שכובשת את העולם", ויצא לאחרונה בעברית. הסיפור מעניין, הספר קצת פחות. אפשר היה לערוך אותו בקפדנות לכדי חצי מאורכו. יונוס מוותר על הכוונה לעניין את קוראיו לטובת הטפה של רעיונותיו שוב ושוב. על גב הכריכה כתוב כי "דווקא ניצול יתרונותיו של הקפיטליזם והשוק החופשי יכול להיות מקור התקווה של העניים, ולא על חשבון שורת הרווח של בעלי העסקים". ובהקדמה משבח עידן גרינבאום את תפיסת "תנו להם חכות ולא דגים". ומזה בדיוק אני מודאג. מסיפור מאתגר על פתרון מסוים לבעיה בבנגלדש עוברים חיש להמשך הרעבת העניים לטובתם כאן, שם ובכל מקום. מוחמד יונוס עזר באמת ותמים לנשים שם בבנגלדש, אך פתרונות כאלה אינם בהכרח מתאימים לכל דבר ובכל מקום.
עולם ללא עוני – היזמות העסקית שכובשת את העולם, מוחמד יונוס וקרל ובר, אחוזת בית ספרים, 2009, 335 עמ'
לא בקרוב, כנראה
קייט אטקינסון היא סופרת של ספרי מתח. כותבת עלילות שלא היו ולא נבראו, סיפור על איש אחד עם סכין רוצח משפחה שלמה, רק תינוקת אחת נשארת. דמיוני. הקורא קורא, נמתח קצת מוטרד וממשיך בשגרת חייו הנעימה והבטוחה. דברים כאלה לא קורים באמת. רק בספר שתורגם לא מזמן לעברית "מתי יהיו כבר חדשות טובות". בספר, החוזר אל גיבורי "מקרים אבודים" ו"אקדח במערכה הראשונה". הבלש ג'קסון ברודי, ופקד לואיז מונרו, מספר על ד"ר גו'אנה האנטר שנעלמת באופן מפתיע מביתה בדיוק ביום בו משתחרר מהכלא מי שרצח את משפחתה שלשים שנה קודם לכן. נראה כי איש לא מוטרד, חוץ מרג'י – ילדה תמהונית שמצאה בג'ואנה את מה שלא היה לה. העלילה, כמקובל בז'אנר, נפתלת מלאת תהפוכות ומתגלית לעיני הקורא אט אט. אמת – לא ברורה חיבתה של המחברת לילדות נעלמות ולמעשי רצח משונים, אבל לא זו הבעיה. אטקינסון מנסה בספר, יחד עם רקיחת עלילה מותחת, לחבר קצוות פרומים ולסגור מעגלים משני הספרים הקודמים. התוצאה מייגעת, מופרכת ומשונה. אם לא קראתם עד עכשיו אף ספר של אטקינסון, קחו את השניים הראשונים, או מה שעדיף בעיניו את ספרה העצוב המתוק הנפלא "מאחורי התמונות במוזיאון".
מתי כבר יהיו חדשות טובות, קייט אטקינסון, מאנגלית: עפרה אביגד, אחוזת בית ספרים, 2009, 335 עמ'
המשך יבוא, ובינתיים אספר לכם , שאני קורא את "המדריך התימני לכתיבת אגדות" של יניב חג'בי, "דברים מוזרים קורים" של קלי לינק, "קול של פרפרים" של רקפת זיו לי, ובכלל ערימת הספרים שליד המיטה גבוהה יותר אפילו משל שמעון פרס. וחוץ מזה – יצא "מסמרים" חדש. מספר שלוש עשרה.