יאן (השור) והרוקי מורקמי

הרוקי מורקמי רץ מרתון, לאחרונה זה לא מספיק לו והוא רץ אולטרא מרתון. וגם עושה קצת טריאתלון. יאן (השור) רוכב על אופניים למרחקים ארוכים. ממש ארוכים – מאות קילומטרים. כשהוא עייף ואין לו חשק להתאמץ, הוא מסתפק במאה ועשרים. הרוקי מורקמי גר ביפן, ולפעמים במקומות אחרים. יאן גר בירושלים. מורקמי כותב ספרים. יאן  כותב פוסטים בבלוג שלו. את הרוקי מורקמי לא פגשתי מעולם, הוא גר רחוק. גם את יאן לא. סתם, בלי סיבה מיוחדת. אני לא יודע מה עושה יאן לפרנסתו. הרוקי מורקמי מוכר הרבה עותקים מהספרים שכתב. בתחרות אופניים ינצח יאן, ככל הנראה. בתחרות כתיבת סיפורים מורקמי לוקח בהליכה, מה לעשות. ובכל זאת, כשהשלמתי את קריאת הספר החדש של מורקמי, הגעתי למסקנה שחביב עלי הבלוג של יאן יותר מקריאת הספר הזה.

הספר עליו אני מדבר כשאני מדבר על כתיבה הוא "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (הוצאת כתר, מיפנית (!): עינת קופר) מורקמי מספר על חייו כרץ מרתון, ועל חייו כסופר. למדתי ממנו שהוא היה בעל מסעדה לפני שהפך סופר פופולארי. מורקמי יודע לספר סיפורים, וכשאתה קורא את הספר אתה מרגיש כיצד פלגי הזיעה נקווים, כמעט על מצחך במוחש ממש. ובכל זאת, משהו פה לא מתחבר, לא נראה לי משכנע. מורקמי מלא מעצמו, בענווה מזויפת הוא כאילו ממעיט בערך עצמו כשלמעשה אתה אמור לחוש הערכה רבה לאיש, שבתוך הכתיבה המופלאה שלו ורבי המכר והתרגומים מוצא זמן לרוץ. הזכיר לי קצת את אברום בורג בזחיחות שלו. מורקמי רץ בבוסטון ובמרתון ניו יורק  (אני מניח שלא היתה לו בעיה להרשם, בכל זאת סלבריטי), הוא רץ במסלול המקורי של המרתון ביוון, ורגליו לא נחו גם בבית ביפן. והכל בא לו במקרה, בחור פשוט שכמותו. ולא, אין לו תובנות עמוקות בתור סופר, הוא לא כזה. ובתוך הרצף הסיפורי – הוא מתאר הצלחות, וקצת כישלונות, בשביל האיזון. כי אי אפשר להצליח תמיד הכל, אם אתה בחור פשוט כל כך כמו מורקמי סאן, אבל אל תדאגו – גם הכישלונות הם מפוארים. יותר הצלחה מכישלון.  ובכלל – תמיד הוא ספורטיבי, ועוד באירופה הוא היה יפני. הוא לא מכיר את חווית ההתמודדות עם ההתחלה הקשה. הוא מאנשי הקילומטר המאה ואחד. במיוחד לא אהבתי כיצד מורקמי רואה את עניין המאמץ הגופני והריצה כמטאפורה. מבחינתי כשאני רוכב על האופניים והרגלים כואבות במעלה – ההר הוא הר. הר הוא לא שום דבר, כפי שציין בחכמה גידי גוב בקלטת שהייתה חביבה על ילדי אי אז, אבל הוא גם לא מטאפורה. הוא הר עם אחוזי שיפוע והרכיבה עליו היא הנעת רגלים בקצב אחיד, ולא מהות הקיום. גם החוויה הזו של התבגרות והזדקנות, לא מדברת אלי מי יודע מה. ובכלל -  תובנותיו של מורקמי, על מהות החיים והיקום, נראות לי שטחיות למדי. מי שכותב רעיונות שדופים כאלה, למה לי לקרוא בכלל ספרים אחרים שחיבר. נכון, הוא כותב רבי מכר, והוא הסופר המתורגם הפופולארי ביותר בישראל (אחרי עמוס עוז) אבל אותי הוא לא הרשים.

כך, פחות או יותר בנוסח הזה, הייתה אמורה להתפרסם הסקירה שלי. מה לעשות, לא את כל הספרים אני אוהב. למחרת כתיבת הטיוטה הסופית הבנתי שטעיתי. כלומר, אני אמשיך לקרוא בעניין רב את הבלוג של יאן, אבל הספר מצוין, הדמות הולכת ונבנית לנגד עיניך, מקילומטר לקילומטר. המחבר יודע לתאר ולחבר אותך אל עולמו הפנימי של הסופר, שרואה את המרוץ למרחקים ארוכים כמטאפורה לחייו, ורוצה שעל מצבתו יהיה כתוב "סופר ואצן". הוא מיטיב להציג את הקושי התוקף גברים, עת הם מתבגרים וגופם כבר אינו חסון כבעבר. אלא מה, את הדמות אני לא אוהב, מעצבן האיש הזה.  ויותר מזה, לא פגשתי את הרוקי מורקמי מעודי. ודעתי עליו נובעת רק מדמות הסופר שהיא בסופו של דבר, דמות בספר שכתב מורקמי. רגשות חוסר החיבה שלי נובעים כולם מהישגו הספרותי של מורקמי. ולכן, מורקמי שבסיפור, אינו בחור סימפטי כלל וכלל, מה לעשות. לעומת זאת, לגבי מי שכתב את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" אני די משוכנע שאקרא את הספר הקודם שלו, שמונח על המדף לא הספקתי לקרוא. מורקמי הזה הוא בחור מוכשר להפליא.

ושמעתי שהוא גם רץ מרתון לא רע בכלל.