ארכיונו של ליבוביץ', תלמיד ישיבה, מחשבות על דגים בים ושיר – טור לסוף השבוע.
המנון לליבוביץ'
השבוע נתבשרנו כי עזבונו של ישעיהו ליבוביץ' יועבר לספריה הלאומית. ("ללא הגבלות מיוחדות" כתבו בעיתון ואני תוהה אילו הגבלות אפשר לתת על עיזבון, לקרוא רק את העמודים הימניים? לעמוד על רגל אחת בזמן העיון? אתמהה) שם יעמוד לרשות חוקרים. טוב שלחוקרים תהיה פרנסה, אבל אני, מה לעשות לא פותח במצהלות שמחה וגיל.
יש דמויות ויש נושאים שקשה להביע דעה אודותיהם, מהטעם הפשוט שאיש לא יקשיב לתוכן דבריך. אם תסכים, הרי שאתה מאנ"ש דובר שלום לכל עמו, אם תתנגד, ברור שהתנגדותך אינה מטעמים ענייניים, אלא בגלל סיבה זו או אחרת. ואם רק תהיה מוכן ופתוח, נאלפך בינה למען תרחיב את אופקיך. אחד מאותן דמויות הוא ישעיהו ליבוביץ', כמו במקרה של אישים אחרים, התנגדות לשיטתו מיד מתייגת אותך כ"פשיסט" , בלי קשר להגות עצמה או לתוכן דבריך. ואני לא מדבר על ההפרדה בין האיש הקטן ויצירתו הגדולה, נושא שגם עליו כמובן יש מה להגיד, למשל בעקבות דברי החכמה שהפיע עלינו נתן זך, אני מבקש להתיחס לשיטתו של ליבוביץ', לא לסגנונו. ניתוח פילוסופי, שאינו נדרש להיות מעמיק יראה שהאיש, מה לעשות, לא היה מה שמייחסים לו כל מעריציו. ליבוביץ' היה הוגה דעות שטחי, ופילוסוף בינוני, שהצליח לאסוף לו הרבה מאד מעריצים שוטים שאהבו מישהו שאמר בפסקנות וידע לגדף כראוי את יריביו. לא משנה שאחרי זמן אמר בפסקנות לא פחותה את ההפך. ולא, לא ההתנהגות המכוערת שלו כלפי מי שלא הסכים עם דעותיו, ונטייתו לקופירייטינג בוטה היא זו שמאפילה על הגות עמוקה מני ים. להפך, תכונות אופי אלו איפשרו לו לכסות על דלות ההגות. ליבוביץ' בדה לעצמו מין יהדות שהמציא, תוך ניכור אינטלקטואלי מכל מה שאנושי, וכמובן זלזול בכל מי שסבר אחרת.
ראו למשל – דוגמה לצרות אופקים יהירה
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1305869
אני ממליץ בחום לקרוא את 80 העמודים הראשונים בספרו של אבי שגיא "המסע היהודי ישראלי", בו הוא מציג ומנתח את הסתירות והתמיהות בהגותו של ליבוביץ', ומפני כבודו של המנוח, או שמא מפני חשש שילעיגו עליו כמי שאינו יכול להצביע על המלך במערומיו, הוא נוהג בו בעדינות ואכמ"ל.
10/10/10 10:10 בדיוק בזמן
אלפי זוגות מבקשים להינשא ממש עכשיו. מיליוני ילדים נדחקים להיוולד ברגע הנכון. דו"חות תנועה לעומתם נרשמים כמו תמיד.
בדיוק בזמן, בדיוק בזמן
הגן האנוכי
עיתון "הארץ" נוהג מעת לעת לצטט מחקרים מפה ומשם, כמו למשל "מחקר חדש מגלה שבאסיפות הורים בבתי ספר יש בסבירות גבוהה הרבה מאד הורים", או "הרכיבה על אופנוע אינה טובה לבריאות האזניים". בשבוע שעבר קראנו כי "בניגוד לתדמיתו, האדם הקדמון לא נהג כפרימיטיבי. חוקרים: קיימות ראיות לכך שהאדם הניאנדרתלי דאג לזולת". לצערי אין לי בקיאות מרובה בסוגית אדם קדמון. לא זה מהמערות ולא זה מספרות הזוהר שקדמו. ובכל זאת מצאתי ענין רב בכתבה הזו. הגר מזרחי מספרת לנו כי:
"במשך שנים משמש הכינוי ניאנדרתלי מלת גנאי לאדם אטום וחסר רגשות. כעת מתברר שהאדם הקדמון היה למעשה שונה מהמוניטין הפרימיטיבי שיצא לו וניחן ברגש עמוק של חמלה"
ועל סמך טענה זו ניסח העורך את הכותרת התמוהה "האדם הקדמון לא נהג כפרימיטיבי".
נתחיל מהסוף. פרימיטיבי פירושו "קדום". האדם הקדמון נהג כפרימיטיבי, כי זה מה שהוא היה. שנים אחרי שאחרוני הקדמונים נעלמו מהסוואנות (לפחות שם הם הסתובבו מרבית שעותיהם בילדותי על פי הטיים לייף), הפך המושג "פרימיטיבי" למונח גנאי. כלומר מה שהיה פעם, ברור שהוא לא טוב כמו היום. משם, כך מספרת הגר מזרחי, זכה הניאנדרתלי לתדמית מפוקפקת. טוב, גברים עם הרבה שער ומבטא גרוני מיד נראים חשודים. ואני בטוח ששום הומו סאפיינס לא היה מכניס אותם למועדון שלו. (ולא, אני לא ארד נמוך כל כך לבדיחות על ההומו ארקטוס, גם לי יש גבולות וילדים שקוראים את הפוסטים).
אז זהו שלא, מסתבר, לפחות לפי החוקרים ומודל ארבעת השלבים שלהם, שמר ניאנדרתלי דווקא היה טיפוס סימפטי. הוא שילם מסי ועד הבית בזמן, העביר זקנות את הכביש, ודאג לחלשים באופן כללי.
ביבשת אירופה פיתחו בני אדם קדמונים כמו האדם הניאנדרתלי וההומו היידלברגנסיס מחויבות עמוקה לרווחת הזולת, שבאה לידי ביטוי בהתבגרות ארוכה ובתלות בציד משותף. יש גם ראיות ארכיאולוגיות לטיפול קבוע בפרטים פצועים או חלשים שנמשך לאורך שנים, לפני 40 עד 500 אלף שנה.
אני שמח לשמוע את זה, באמת. החמלה היתה איתנו מאז, חצי מיליון שנה. לא כמו הדימוי הסוציוביולוגי על יד איש בגרון רעהו, וגנים אנוכיים עסוקים בלפזר את עצמם עד כלות כל האחרים.
אני רק תוהה מי היה ההידלברגנסיס הזה. בטח מעצב שיער שוודי.
נח בארבעה עשר בו
בפתיחתה של פרשת נח נכתב "…נח איש צדיק תמים היה בדורותיו…" (בראשית ו'/ט') רש"י, כפי שדורות של ילדים דתיים למדו לצטט אומר על אתר-
"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"
כבר בבית הספר היסודי, די ריחמתי עליו, האמת. אחרי כל הצרות שעברו עליו יש מרבותינו שדורשים אותו לגנאי. ולא הבנתי כל כך למה לדרוש לגנאי כשלא ממש חייבים. נער הייתי וגם זקנתי, ומבשרי למדתי, שגם אם בעיני אלוהים תהיה הצדיק שבדור, ותבנה תיבה שתציל את שארית היקום, ותהיה תקוע בים סוער עם אריה ג'ירפה וארנב, יהיה מי שיקפוץ על ההזדמנות לדרוש אותך לגנאי. ככה זה אנשים, הייתה אומרת סבתא שלי המנוחה, שום דבר לא מספיק טוב בשבילם.
ספר
"ידיד נפש", ספר הביכורים של ארי איתן, מספר את סיפורו של ציון טהרני, בחור צעיר המתקבל ללימודים בישיבת אישרביץ המעטירה. טהרני, כותב יומן ובו הוא מתאר את תהפוכות נפשו ומחשבותיו בישיבה הגדולה אליה נשא את עיניו בהערצה, ואביו – איש קשה יום רואה בלימודי בנו בה הגשמה של משאת נפש וחלום חיים. ארי איתן, המחבר כתב רומן המתבסס על נסיון חייו. הסיפור אינו אוטוביוגרפי במובן הפשוט, אך לדבריו של המחבר הוא יצק אל תוכו את חויותיו מימי בית המדרש. גיבור הסיפור – טהרני, כנרמז משמו, שורשיו אינם מערבות פולין, או מחוצות רוסיה אלא מאיראן, המכונה גם פרס. רוצה לומר – ספרדי. בתור שכזה הוא התקבל במסגרת המכסה המאפשרת לאחוז קטן של תלמידים שאינם אשכנזים ללמוד בישיבות אשכנזיות. טהרני איש תם יושב אהלים הרוצה לעלות במעלות התורה והיראה, מוצא את עצמו מתמודד עם אפליה ויחס מזלזל אליו, ואל כל מה שהוא מייצג בעיני התלמידים האשכנזים. למרבה הצער הזלזול שהוא עצמו חש מבחוץ, מקנן בו גם מבפנים והוא, כמה מצער, שותף לדעה השלילית של חבריו על הספרדים ותורתם. הדילמה הפנימית בה הוא מתיסר, מחריפה כאשר מגיע לישיבה תלמיד חדש – עמרם ביטון, שחור תלתלים וכהה עור, שאינו מורגל בהלכות אשכנז וכל רצונו הוא לדבוק באשכנזים וליצוק מים על ידיהם. בתוך כך גם מתגלע סכסוך פנימי בתוך הישיבה, יד איש בזקן רעהו וכדי בזיון וקצף. למרבה הצער והבושה, לא מדובר בעלילת דם על אחינו האשכנזים, ואפליית ה"ספרדים" אינה אלא תיאור מצער של מציאות חברתית הנמשכת עד ימינו אלה ממש. גם על מחלוקות שלא לשם שמים המתקיימות ועומדות זמן רב, ומגיעות לתגרות ידיים אם לא למטה מזה, גם עליהן שמענו לא פעם.
לשמחתי, הספר אינו מדרדר למניפסט בגנות העוולות החרדיות, ולא למונולוגים אינסופיים של דמות אחת המייצגת את הגותו של המחבר. השבח שעל גב הכריכה (וכבר אמרתי לא פעם דעתי על הכיתוב על גבם של הספרים) מפליג ואומר "הרומן חושף את עולם הישיבות כפי שלא נחשף מעולם". ובכן, לא בדיוק. דמותו של טהרני והדמויות האחרות משכנעות למדי, ונראות אותנטיות. אני מסייג דברי ואומר "נראות כאותנטיות" כי ארי איתן השכיל לבנות דמות שתראה, בעיני לפחות, כמו בן ישיבה. לצערי לא גדלתי בין החכמים ואין ממכרי ומודעי בני ישיבה רבים שאוכל להעיד על הדיוק שבתיאור, אבל אולי אין צורך בכך ומספיק שהקורא שאינו חרדי ישתכנע שיש לפניו תיאור דברים כהוויתם. הסגנון, שאחדים התלהבו ממנו, בעיני היה למכשלה. הוא מזכיר את צאצאיו הרוחניים של הרב סבתו שפשו לרוב בקרב הארץ, בחיקויי עגנון. לזכותו יאמר, שאחרי פרק או שלשה, אפשר להתרגל לזה. הסיפור מענין ומצליח לשמור על רצף בקריאה, ואינו מייגע. איתן משלב את שני הסיפורים, על האפליה האשכנזית והמריבה ושוזר אותם כך שהם מחיים זה את זה. היומן, המביא את דבריו של טהרני בתמימות, נע כל הזמן על גבול האירוניה הקורצת לקורא, ראה עד כמה מנותק הכותב מעצמו ואינו מבין את הסובב אותו, אך עושה זאת בעדינות, דק מן הדק ולא מלעיג על הדמות ובז לה בלבו. לא כל הדמויות זוכות לפיתוח כראוי. ואקנר שחבריו חושדים בו שהוא ועקנין, ואחרים החולפים בסיפור לא באים למיצויים.
כתיבת ספר על "בעיה חברתית" יכולה להביא ליצירת מופת, אך סביר יותר שהיא תהיה מכשלה ליוצר. האם הצליח כאן ארי איתן? התשובה אינה חד משמעית. לכלל יצירת מופת לא הגיע הספר, ואולי אין זו דרישה הוגנת מספר ראשון של מחבר. כך או כך "ידיד נפש" הוא בהחלט ספר ראוי ומעניין.
קצרצרים
לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם רק אני לא מספיק כלום
לא יודע איך קרה שבערוגות הגן האנוכי צמחים שוביניסטים רבים כל כך. (מחשבות על דוקינס)
האמת היא שבתור נביא, הוא לא אמור להיות מופתע כל שנה מחדש.
התקלקל לי הקומקום החשמלי אתמול. שמתי מים על הגז להכין לעצמי כוס קפה. יש למישהו אסימון?
אני לא יודע למה כל כך מתלהבים מ"בית ספר ניסויי". אני חושב שכדאי שהמורים ילמדו מה שכבר עובד, ולא ינסו על הילדה שלי.
שיר לשבת
נח עם השיבוטה שקפצה לסיפון לצורך החרוז.
אינני דתי, ואפילו אינני דתי "אבל אני מאמין ש..", אלא אתיאיסט גמור. יחד עם זאת (דילגתי באלגנטיות על המלה "אבל") – ליבוביץ הוא אדם שהשפיע עלי ועל השקפת עולמי עמוקות.
על הרבה דברים בוודאי נסכים: לא חסרים לו חסידים שוטים שחושבים שהוא נביא כי כבר ב-67 הוא התנגד לכיבוש, שסבורים שקישקושים כמו דיסקו-כותל או יהודו-נאצים הם איזו חוכמה מעמיקה, שטוענים שהוא הומניסט גדול ורק מחמת הצניעות הוא טוען שאינו (ובכך מוכיחים שלא הבינו דבר) וכו'.
כל אלו מלמדים על טיפשותם של המשימים עצמם "חסידיו" כשספק אם הבינו משהו מהגותו הדתית, אך אינם מלמדים דבר עליו.
בוודאי שניבולי הפה שלו וחוסר הרצון שלו להסביר את עצמו באופן אמפתי (כפי שמתגלה בשיחתו עם אבי שגיא) – אינם מוסיפים לו נקודות ואינם תורמים ליכולת של הזולת להבין אותו.
למה הדבר דומה? למישהו שמסבירים לו שלמרות שאלימות פסולה, מותר לו להגן על עצמו בכח הזרוע מפני הקם עליו שכן "לכל כלל יש יוצא מהכלל", ואז אותו פלוני מזנק ממקומו כנשוך נחש ומזדעק שזו סתירה לוגית ואם לכל כלל יש יוצא מהכלל אז גם לכלל זה יש, ולכן הטענה מופרכת מיסודה, ומסרב בעקשנות לעסוק בעיקר- זכותו של אדם להגן על עצמו.
עד כאן – על חולשותיו וגחמותיו של ליבוביץ.
האם מאחורי כל הפסאדה הזו יש מהות, יש תוכן אמיתי, או שזו רק הפקה גדולה המכסה על לא כלום? לדעתי יש המון וכפי שציינתי עלי הוא השפיע רבות דרך כתביו (מקווה שאינני אחד מחסידיו השוטים שמתיימרים להיות "תלמידיו המובהקים"), אך מכיוון שזה לא הבלוג שלי ואינני אלא טוקבקיסט אלמוני- לא ראוי שארחיב כאן בקשר לכך.
ללא הגבלות מיוחדות זו כנראה דרך עדינה להגיד שהם יאפשרו לראות את רוב העיזבון ורק מעט יצניעו. לגבי עזבונה של נחמה, אחותו, שאותו לא מסרו לשמירה, חלקים ממנו מנעה ממני המשפחה לראות.
וזו שאלה אתית ממדרגה ראשונה, האם חוקר שבא לבדוק עזבון של מושא מחקרו צריך לצאת מתוך הנחה שהכל שם? או שעליו להניח שהמשפחה מסתירה חלקים שאינה חפצה שעין הציבור והמחקר תשזוף.
האם לייבוביץ' היה הוגה גדול? מסופקני. אני חושב שהוא הביא לרדוקציו אד אבסורדום, מגמות שהיו בחשיבה הדתית הלאומית בשנות השלושים עד החמישים של המאה הקודמת.
אבל לייבוביץ' לא היה אדם קטן. על אף נטייתו לנהל ויכוחים אידיאולוגיים והגותיים בשפה בוטה במיוחד (תכונה לא נדירה במיוחד – פופר היה אשף בתחום), זה לא התבטא ביחסיו האישיים עם אנשים מכול רחבי הקשת. למען האמת אנשים רבים, וזאת אני אומר מידיעה אישית, מצאו אוזן קשבת למצוקותיהם ותמיכה רבה.
אני באופן אישי, על אף שאינני לייבוביצ'ינר, חייב לו חוב לא קטן. על כך שכבר בנעורתי המוקדמת, ספר השיחות של לייבוביץ' עם מיכאל ששר היה הטקסט הראשון שהראה לי כיצד ישנה אפשרות לדתיות אחרת. לא זו המטופשת והאלימה שהכרתי מהמוסדות הדתיים הלאומיים בהם הסתובבתי.
לא קראתי את שגיא ולא ראיתי את הסרטון אבל ראיתי באותו אתר סרטון שבו ליבוביץ הזקן אינו מצליח להתמודד עם הבחנות אנליטיות פשוטות יחסית שמעמיד בפניו מורי משה הלברטל (אז דוקטור צעיר). ליבוביץ חוזר בדרמטיות על הצהרות מעין-נבואיות ואינו משיב לשאלות לוגיות בסיסיות (כגון 'האם המשפט שאמרת הוא תיאור עובדה או הערכה מוסרית?'). כמו כן הפרשנות שלו לרמב"ם לעתים מתעלמת מדברים שכתב הרמב"ם באופן המפורש ביותר שאפשר לכתוב, כולל לכנות את מי שלא חושב כך בכינויי גנאי.
לדעתי ההערצה השמאלנית-חילונית לליבוביץ נובעת מהתקפותיו על הדתיים. יש אירוניה מסוימת בכך שאנשי יהדות-חילונית/בית אבי-חי/בתי-מדרש-פלורליסטיים וכו' (שמהם אני מתפרנס, יצוין) מוקירים את זכרו של ליבוביץ שראה בשכמותם עובדי עבודה זרה או סתם מטומטמים. אולי הם חושבים שהתנגד לסגידה לכותל בגלל שהאמין באיזושהי יהדות יותר 'רוחנית' ושאת היהדות שלהם בטח היה מעריך, ולא היא.
אכן לא מדובר על הסגנון האישי שלו; גם על הרב ברויאר ז"ל מספרים שהתייחס בתקיפות לחולקים עליו ולתלמידים שהקשו עליו בשיעורים, ואף על פי כן התפיסה שלו (לגבי חיבור התורה) היא עמוקה ורצינית ומאתגרת. במקרה של ליבוביץ מדובר על פילוסופיה פשטנית ששתי הטענות המרכזיות שלה – הטענה שהיהדות היא רק מעשים ולא משנה מה הכוונה שמאחוריהם, והטענה שאותם מעשים בדיוק הם 'עבודה זרה' אם אינם נעשים בכוונה הנכונה – שתי הטענות האלה פשוט סותרות זו את זו.
לחיותה- לא הבנתי למה זו שאלה אתית. להבנתי זו שאלה מתודולוגית גרידא. אני מנחש שרוב המשפחות של האנשים החשובים אכן מסתירות חלק מהעיזבון; האם זה בסדר שהם נוהגים כך, והאם החוקר צריך לנסות ולהשיג את החומר על אף רצון המשפחה – אלה הן שאלות אתיות.
אריאל, לכך בדיוק התכוונתי. תודה על החידוד בניסוח.
בלי להיכנס לעומק הדברים אומר שההתקפה על ליבוביץ קצת מיותרת. הוא בעצמו הדגיש לא פעם, שהתפרשותו על פני שטחים רבים של הגות מנעה ממנו תרומה ייחודית בתחום מסוים אחד. ואולי גם לא היה מוכשר לכך מלכתחילה.
.
כבר ציין גרי רשף שבכמה דברים עקרוניים היה ליבוביץ מגדלור לצעירי השמאל בתקופה שלאחרי מלחמת ששת הימים. והם לא שכחו את דברי הנבואה הקשים שלו, שלצערנו התגשמו אחד לאחד.
.
כשצפיתי בווידאו שאליו הפנית התרשמתי מאוד היבט שקשר אליו את אותם חילונים, שהוא אכן לא האמין בדרכם וסבר שהם ענף שאינו נושא פרי, אך היה רחוק מלחשוב אותם למטומטמים (הי אריאל). מה שבולט בשיח המצולם (אם מנקים את הטפל) הוא דבקותו של ליבוביץ במחשבה הרציונלית והמטריאלית. הוא אינו מוכן לקבל שום דבר טרנסצנדנטי כחלק מעולמנו. כמו ויטגנשטיין, הוא אומר שיש דברים שאי אפשר לומר עליהם כלום. והחוויה הדתית היא עבורו מין דבר שכזה. זו עמדה רציונלית חמורה שאדם חילוני יכול להבין אותה ולהזדהות אתה בקלות. יותר מזה, ההתקפה הברוטלית של ליבוביץ על כל האבראקדברא של "החוויה הדתית" וכל תלי התלים של ספקולציות ומבנים מדומים (ספירות למשל ומלאכים ומה שתרצו) – מתקבלת על ידי החילוני כ"סיוע מבפנים", מתוך העולם הדתי, לאינטואציות החילוניות-הרציונליות.
.
קצת כואב לשמוע את הלגלוג של האב (גלעד) ואת הזחיחות של הבן (אריאל) בעניין הזה. יש כאן דברים עמוקים יותר שראויים למבט אחר.
נועם- אני שמח שמצטטים אותי ונותנים לי קרדיט (אני לא זוכה לזה הרבה..), אך למרבה הצער כנראה שלא הבנת את דברי: לגלגתי על חסידיו השוטים שרואים בו "נביא": הוא אינו נביא במובן הפשטני של מגיד עתידות (איזו נבואה התגשמה? הוא לכל היותר התנגד לכיבוש כשהכל היו באופוריה כולל "צעירי השמאל" שלא היו ולא נבראו אז) ובוודאי לא במובן העמוק יותר של המביא את דבר האל לעם.
נועם – משונה לי לשמוע ש"התקפה" על מי שכל ימיו מתח ביקורת נוקבת על אחרים היא מיותרת. כפי שאמרתי, נראה שליבוביץ' זכה לחסינות ו"עצוב" לשמוע מישהו מתווכח עם שיטתו.
ועיין בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק שלישי פרק כ"ו (ותודה לאריאל על ההפניה) המדבר על טעמי המצוות. עניין רחוק מאד מסיפורי ספר הטלפונים של ליבוביץ'.
אני התכוונתי דווקא למקום אחר במורה נבוכים שבו כתוב בצורה יותר פשוטה ויותר חריפה (חלק ג, פרק לא), שמנוגדת מכל וכל לגישתו של ליבוביץ:
יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות. רצוי להם ביותר שלא תושׂכל לציווי ולאיסור כל משמעות. מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם שאין הם מסוגלים לדבר עליה ואין הם מיטיבים להביעה. כי הם סוברים שאילו היו המצוות האלה מועילות למציאות זאת, ונצטווינו בהן משום כך וכך, אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול-דעתו של בעל שׂכל. אבל אם הן דבר שאין מושׂכלת לו משמעות כלל, ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן האל, כי אין מחשבתו של אדם מביאה לדבר מזה. בעיני חלשי שׂכל אלה האדם הוא, כביכול, שלם יותר מיוצרו, מפני שהאדם הוא אשר אומר ועושׂה מה שמביא לתכלית כלשהי, והאל אינו עושׂה זאת, אלא מְצַוֶּה עלינו לעשׂות מה שעשׂייתו לא מועילה לנו, ואוסר עלינו מה שעשׂייתו לא מזיקה לנו. הוא נעלה מאוד (ממה שהם מייחסים לו)! הדבר שונה. כל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שהסברנו את דברו לטוב לנו כל הימים לחיֹתנו כהיום הזה (דברים ו', 24). ואמר: אשר ישמעון את כל הַחֻקִּים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (שם, ד', 6). הרי שאמר במפורש שאפילו החֻקִּים כולם מורים בעיני כל האומות שהם בחָכמה ותבונה. אילו היה דבר שאין יודעים את טעמו ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על המאמין בו, או העושׂה אותו, שהוא חכם ונבון ורב-ערך, ויעורר פליאה באומות?
נועם-
א. דבקות בעמדה רציונליסטית חמורה מחייבת לדעתי, לכל הפחות, קוהרנטיות לוגית בתוך השיטה עצמה, ואפילו את זה אין לליבוביץ.
ב. עם רציונליזם לוגי לא 'מזדהים' אלא משתכנעים. עצם הביטוי הזה, הזדהות, מראה כמה המחשבה של ליבוביץ רחוקה גם ממי שרואים עצמם כאוהדיו. זה לא ביטוי מקרי, הוא מלמד לדעתי על פער מהותי ועל כמה ליבוביץ רחוק מהיהדות הישראלית כיום, הן הדתית הן החילונית.
ג. אם מקבלים את הרציונליזם הלוגי החמור הזה (כהגדרתך) מתקבלת ההכרעה "הכל או כלום" לגבי הדתיוּת, כשלשתי האפשרויות אין בעצם שום פשר. אני מחליט להיות מחויב להלכה כי… ככה. אז אתה מחליט שלא כי… לא ככה. אין כאן לא אמונה ולא כפירה. מה כאן מעורר הזדהות?
ד. הניסיון לקבל "סיוע מבפנים" נראה לי מוזר. אתה לא רוצה להאמין בספירות ומלאכים? אל תאמין. למה אתה צריך את ליבוביץ בשביל זה? אמנם רבים וטובים מקרב היהודים לא האמינו ולא מאמינים בספירות ומלאכים. אבל "היהדות" כפי שליבוביץ הציג אותה לא קיימת ולא הייתה קיימת מעולם מלבד במחשבתו שלו. אולי זה מעורר השראה לשמוע פרופסור מלומד מטיף לה בנחרצות. אני לא פוסל את זה; באותה מידה זה מעורר השראה לקרוא שיר יפה שמביע עמדה שאתה דוגל בה. אבל איזה עומק פילוסופי יש פה?
זה מזכיר לי את התופעה של דתיים שלא באמת מאמינים בהשגחה/תורה מן השמים/תפילות או כל תוכן אמונה אחר, ומחפשים יהודים קדומים ונכבדים ש"גם הם לא באמת האמינו בזה". את הרמב"ם קל לגייס לעניין, כי כמעט לגבי כל אמונה יהודית אפשר להוכיח שהוא לא באמת האמין בה, וזה נכון, הוא באמת לא האמין כמעט בשום אמונה יהודית מסורתית במובנה הקדום. אבל חשבתי שחילונים רציונליסטים אינם זקוקים להסכמות מ"גדולים" – הם יכולים לחשוב מה שהם רוצים. זה כל הכיף בלהיות חילונים, לא?
כמה הערות בקצרה.
.
גרי – נותנים בידך מתנה ואתה משליכה אל הארץ. נו טוב. נתליתי בדבריך משום שנגעת בצד הפוליטי של ליבוביץ. אינך רוצה חלק בזה – ההפסד שלך. אני בעוונותי הייתי נער צעיר אחרי מלחמת ששת הימים והתפעלתי מאוד ממי שהלך נגד הזרם וראה בכיבוש ובפולחן האדמה והאבנים עבודת אלילים. ואכן בעניין עבודת האלילים הזו צדק ליבוביץ לחלוטין, כפי שצדק בעניין הפיכתה של ישראל למנגנון שליטה על עם אחר.
.
גלעד – כשאמרתי "מיותר" התכוונתי לאמירתך שהגותו של ליבוביץ לא היתה עמוקה במיוחד. זה מיותר משום שהוא ידע זאת בעצמו ואף אמר זאת בקול רם. ייחודו היה אחר. לגבי הציטוטים מהרמב"ם, נו טוב. הרמב"ם אמר מספיק דברים כדי שכל אחד יוכל למצוא בו משהו לעצמו, ומוטב להתקיף את עמדתו של ליבוביץ ולא את ייחוסה לרמב"ם.
.
אריאל – לליבוביץ לא היתה שיטה פילוסופית סדורה ובכלל הניסיון למצוא שלמות לוגית חמורה בשיטה פילוסופית היא מתכון מושלם להפרכת כל שיטה. אבל נעזוב את זה, עוד תגיע לזה בעצמך.
על דברי לא ענית. בעניין הנקודתי של החוויה הדתית, עמדתו של ליבוביץ היא לוגית מטריאלית חמורה, וגם חלקות הלשון של אבי שגיא אינה יכולה להביא טיעון משכנע לחיבור אפשרי בין החוויה האישית והאלוהי (הטרנסצנדנטי).
מהלכים לוגים הם אכן תקפים או בטלים, אבל ההחלטה לאמץ חשיבה לוגית חמורה בעניין רגיש כמו חוויה דתית היא אינה החלטה לוגית, היא מחוץ למערכת. ולכן יש ויש טעם לדבר על הזדהות עם עמדה כזו.
סעיף ג שלך תמוה ואינו שייך לעניין. השאלה שאתה מציג אינה השאלה שמעניינת את ליבוביץ או אותי.
גם בסעיף ד אינך מבין מה מעניין אותי. וגם כאן התעלמת מהטיעון עצמו (ויטגנשטיין). מה שקראתי לו "סיוע מבפנים" (אולי הבחירה במילים אלה הכשילה אותך), הוא בעצם הבנה משותפת בין מאמין ולא מאמין לגבי הבנת החוויה הדתית. כשליבוביץ אומר שעל הטרנסצנדנטי אי אפשר לומר כלום אני מרגיש שהוא מדבר בשפתי שלי. זה הכול.
ומילה אחרונה על הזחיחות. המשפט שמתחיל ב"אבל חשבתי שחילונים…" הוא עוד דוגמה לזחיחות שעליה הצבעתי בדברי הקודמים. כשאתה כותב כך אני אומר לעצמי מה אתה טורח. לא מתייחסים לדבריך ברצינות.
.
גלעד ואריאל – שניכם חוזרים על המנטרה שליבוביץ המציא לעצמו דת יהודית שאינה קיימת. מכל דבריכם אמירה זו היא המעציבה אותי ביותר. לימדונו רבותינו: שבעים פנים לתורה, וגם אתם ציינתם שלא כל יהודי מאמין בספירות ושהרמב"ם לא האמין באמונות המסורתיות של ימיו. אם כן מדוע הפחד הזה מהיהדות של ליבוביץ? אינכם מקבלים אותה? טוב ויפה. אבל מדוע לפסול אותה כמשהו שאין לו קיום? הזלזול שלכם בליבוביץ מקומם. הוא מתריס וקל דעת.
אם כבר נדרשתי שוב לענין, אשיב גם לנועם.
טיעון אינו "מנטרה". אמרנו, כל אחד על פי דרכו שהגותו של ליבוביץ' אינה תואמת לעמדה יהודית כלשהי לפניו.
הוא רשאי כמובו לחדש מלבו ככל שיחפץ, אבל הטענה שזו "עמדת היהדות" אין לה על מה שתסמוך, לא היסטורית ולא תיאולוגית.
אני מתקשה להבין מה לא ברור בטיעון הזה, ומדוע אמירה כמו "שבעים פנים לתורה" רלבנטית לדיון.
שאר הדברים שאומר נועם הם פטרוניים ( נוסח "עוד תגיע לכך בעצמך") או לא רלבנטיים לדיון שמבקש להיות אינטלקטואלי ללא פסיכלוגיה בגרוש ( כמו "הפחד הזה מליבוביץ').
נועם,
אני לא רוצה להתייחס לליבוביץ' שאני לא מחשיב את עצמי כבקיא במשנתו אלא למשפט בתגובה שלך:
"הוא אינו מוכן לקבל שום דבר טרנסצנדנטי כחלק מעולמנו. כמו ויטגנשטיין, הוא אומר שיש דברים שאי אפשר לומר עליהם כלום."
היותו של הטרנסצנדנטי חלק מעולמו של האדם הוא דבר אחד. היכולת או חוסר היכולת לומר עליו דבר היא דבר אחר.
כלומר, יכול שיהיה "דבר" חלק מאד מהותי מעולמו של האדם ויחד עם זה הדיבור עליו לעולם לא ימצה את מהותו. והרי זו היא מהותו של הטרנסצנדנטי: שהוא נמצא מעבר לגבולות, מעבר ליחסי. וככזה, מעבר למחשבות שמוגבלות ויחסיות הן ולכן הדיבור עליו יישאר תמיד חסר. אבל האם עולמו של האדם מוגבל הוא רק למה שנתון בגבולות?
ועכשיו כשהסכמנו שליבוביץ' המציא לעצמו יהדות חדשה, ושהגותו היא שטחית ושהוא היה גס רוח, נותרה טענה אחת שעדיין לא הסכמת איתי והיא שהוא היה מנוכר אינטלקטואלית מכל מה שאנושי. דומני שהראיון שהבאתי מראה זאת כאלפי עדים.
אז מה נשאר? אתה טוען שהעיסוק שלי בליבוביץ' אינו נחוץ. קודם כל, זו לא טענה של ממש, מאחר שאין צורך בהצדקה עמוקה כדי לדבר על משהו בבלוג. מספיק הרצון לדון בו.
ובאפן היותר עמוק – קודם כל – ברלטיביזם קיצוני אפשר לומר שכל אחד יכול להגיד כל שטות שעולה בדעתו ואין מה להתווכח איתה כי "שבעים פנים לתורה". ואז אין טעם לכלום, ובוא נלך לים.
מעבר לכך – אחד העקרונות שאני משתמש בהם ככלי לביקורת הוא עקרון ההכלה העצמית של תיאוריה. לשיטתו של ליבוביץ', עקרון "שבעים פנים לתורה" אינו תקף לגביו עצמו, והוא דרש בלעדיות לפירושו ליהדות, מטעם שהוא האמת ואין בלתה. לכן בהחלט יש מקום לשאלה האם הפירוש שלו ליהדות הוא ענין חדש שבא לעולם איתו, ושהעובדה שהוא תולה יתדותיו ברמב"ם, ומעולם לא היו יהודים שיהדותם היתה כמו שהוא טוען היא תמוהה בלשון המעטה.
אחלק את תגובתי לשתיים:
הרצל:
אנו יכולים לעסוק במה שנחשב לטרנסצנדנטי, אלא שתסכים איתי שעיסוק זה הוא חסר טעם לחלוטין, שהרי כל מהותו של הטרנסצנדנטי היא שהוא מנותק מן העולם המטריאלי, שכן אם היה קשור אליו, לא היה טרנסצנדנטי.
למה באמת לא לעסוק בטרנסצנדנטי?
כי "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור", ואת זה כבר אמר הרמב"ם, וללא ספק התכוון לכך באמת (ספק אם התכוון למשהו יותר מלכך). יתרה מכך, כל עיסוק בטרנסצנדנטי סופו להפוך לעבודה זרה, כי כל מהותה של העבודה הזרה היא הערבוב בין הקודש לחול, בין הטרנצנדנטי למטריאלי – התפילה לפסלי אלילים שיענו על בקשותיך הארציות, היא תמצית הערוב הזה.
כל גישתו של ליבוביץ מגיעה מכאן, מההבדלה הזו שהוא מבדיל בין קודש לחול. אין כאן באמת שום עמקות, וגם ליבויץ מעולם לא חשב שהוא שתפישתו היא עמוקה, אבל זה לא מונע ממנו להיות הוגה דעות גדול, אולי מגדולי הוגי הדעות של היהדות בכל הזמנים, שכן מעולם לא הועלתה תפישה כה קוהרנטית (הרבה יותר מהרמב"ם!) לגבי היהדות. (וסלחו לי על היותי חסיד ופתי של ליבוביץ, אפילו שהייתי עולל בעת מותו).
גלעד:
ליבוביץ היה גס רוח. זה נכון. הוא היה חסר נימוס, כבוד או הערכה לכל מי שלא חשב כמוהו. אבל תודה שזה מלבב, אפילו מרחיב נפש, לראות סרטון שלו מתייחס בביטול לכל תפישה השונה משלו…
כפי שאמרתי, ייתכן שהגותו היא שטחית. אז מה? הגותו של הרב קוק היא עמוקה מאוד מאוד. מהי עמקות?
עמקות היא שילובם של רבדים שונים – ואף מנוגדים – לכלל תפישה אחת. תקרא למעלה, זה בדיוק מה שליבוביץ שולל.
כמובן, אפשר להתנגד ולהביא מובאות שונות מהתורה ומחז"ל שמאמתות את תפישתו הסינתטית של ליבוביץ, אלא ששבעים פנים לתורה והדבר הוא באמת חסר טעם, כפי שאמרת. לשתי התפישות יש בסיס יציב מאוד במקורות היהדות, ואני איני יכול לבטל אחת מהן. ליבוביץ היה יכול. זאת מפני הוא ראה את עצמו כלוחם למען התפישה שבה האמין – תפישת ההבדלה, השוללת את השילוב בין המטריאלי לטרנסצנדנטי. מבחינתו, המאבק בין שתי התפישות הללו היה המאבק בין עבודת השם לעבודה הזרה, וייתכן שבמשפט הזה באמת אפשר לתמצת את הגותו. מה שאי אפשר להגיד זה שהוא לא היה לוחם טוב למען תפישתו. הוא היה הטוב, המעניין והתקיף בהם.
אתה טוען שיהדותו של ליבוביץ באה לעולם איתו, אלא שהבעיה היא איננה ביהדות אלא בעולם. העולם אליו בא ליבוביץ היה שונה לחלוטין מן העולם שאליו בא הרמב"ם. המדע שעימו התמודד הרמב"ם בתפישת היהדות שלו הוא בכלל לא אותו מדע שעימו התמודד ליבוביץ – המדע האמפירי, שאינו מבוסס על ספקולציות כמו המדע הימי ביניימי. באופן מובן מאליו, התפישה של ליבוביץ עוצבה בהתאם לעולם שבו הוא חי – עולם שבו הדת היא אלמנט נכחד כמעט. לא סתם אמרתי שהוא היה לוחם – האפשרות של הסינתזה מבחינתו, הייתה בעלת משמעות של חורבן היהדות, שכן אם נשלב אותה בעולם המודרני היא תגווע אט אט. לכן העדיף להילחם בכל נימי נפשו על אותה הבדלה, מתוך אמונה שרק כך היא תוכל לשרוד.
אתיחס לכמה דברים. ראשית – אין שום דבר משובב נפש, מרשים או "חמוד" בגסות רוח. גסות רוח היא מידה מגונה שעומדת לחובתו של אדם אם הוא נתפס לה.
שנית – ליבוביץ' בדה לעצמו יהדות מלבו. הוא המציא דרך חדשה שלא היתה כמוה. זכותו, כמובן, לייסד דת, זכותו גם לייסד זרם חדש בתוך דת קיימת. ישו מוחמד ורון האבארד עשו את זה במידה רבה של הצלחה. הטענה כאן היא נגד ליבוביץ שאומר שהפרשנות שלו אין בלתה ו"זוהי היהדות" היא טענת כזב במובן התיאולוגי והאמפירי גם יחד.
לשא4ר הנושאים ראה מה שכתב באריכות אריאל למעלה.
לגבי דבריך להרצל אעיר רק כי יש האומרים שהעיסוק בטרנסצנדנטי הוא הדבר החשוב היחיד.
הגעתי לפוסט הזה במסגרת חיפוש ממש תמים בגוגל. התחלתי לקרוא ו..הפלא ופלא! כתבתי כאן תגובה! (ואפילו התחלתי לקרוא אותה וממש להזדהות בלי שידעתי אני כתבתי אותה…). לכן אני חש צורך ברור להשיב:
כמו שאמרתי, ליבוביץ היה לוחם בהמון תחומים בחייו, ומלחמתו הגדולה הייתה בעבודה הזרה, או במה שהחשיב כעבודה זרה. אין ספק שיהדות הליבוביצי'אנית שונה במובנים רבים מזו המסורתית. ניתן אף לומר שליבוביץ חולל מהפכה קופרניקנית ביהדות. ליבוביץ השתדל למצוא סימוכין לרוב טענותיו ביהדות, אבל מלבד זאת הוא טען טענה אחת, שכל מי שמכיר את הגותו מכיר גם אותה: אין דבר כזה "היהדות אומרת" או "היהדות טוענת", משום שביהדות אפשר למצוא דעת ואמונות שונות ואף סותרות, אחת לצד השנייה. לפיכך, כל הסימוכין שהוא הביא לא היו מבחינתו אלא אילוסטרציות בלבד. בעניין הזה נדמה לי שאפשר לומר שהוא צדק; כל מי שלמד גמרא יודע שעל כל עניין בה יש אינספור דעות מחצי אינספור חכמים ("שני יהודים שלוש דעות" וכו'). היסוד המעמיד של היהדות, במשך כל הדורות (עד 200 השנים האחרונות) היה קיום המצוות המעשיות. זרם ביהדות שחדל מלקיים מצוות, יצא מחוץ ליהדות (כמו השבתאות). לפיכך הוא בוודאי לא טען שהיהדות שלו היא היהדות האולטימטיבית – הוא טען שקיום המצוות הוא היהדות האולטימטיבית. הוא כן התיימר לשאוב את הגותו מן הרמב"ם (כלומר מן הנקודות העמוקות מאוד של הרמב"ם, אלו שאותן כיוון לפילוסופים ולא ל"המונים") ועל כך אפשר להתווכח. אבל בוודאי ובוודאי שאי אפשר לטעון שהוא חשב שיהדותו היא היהדות ואין בלתה.
ואני חולק עליך בעניין גסות הרוח, אבל כנראה שזה הטעם האישי שלי. אגב – לא הסכמתי בכלל עם טומי לפיד ז"ל ואני לא מסכים עם התבטאויותיו של הרב עובדיה יבדל"א, ובכל זאת אני תמיד נהניתי לשמוע אותם מחרפים ומגדפים את יריביהם. למה? כנראה שמשהו משובש אצלי, אבל כשגידופים יוצאים מפיותיהם של אנשים אינטיליגנטיים (ועובדיה יוסף הוא מאוד אינטילגנט), הם אמנם מגונים בעיניי, אך גם חביבים. אולי גם כי אני יודע שיש משהו מאחוריהם, מעבר לגידופים.
ובקשר לטרנסצנדנטי – אולי… בכל זאת, מה אנחנו עושים כאן כל חיינו מלבד להתקיים?
ברוך שובך.
מה שאתה קורה "מהפכה קופרניקאית" אני קורא בדה יהדות מלבו.
שנה טובה