לשבור את יסודות הדקונסטרוקציה?

כסטייה קטנה מ"הפרויקט הקלאסי"  שלי החלטתי לקרוא את "נגד הדקונסטרוקציה" שכתב ג'ון אליס, עוד לפני שאקרא את דרידה בעצמו. הצעד אולי לא הוגן מתודולוגית,זה נכון. עם זאת  העילה לכך, שלא לומר התירוץ הוא שהספר הזה זמין לי כרגע, והוא ממתין מבויש על המדף כבר כמה שנים טובות. סיבה אחרת, היא הקושי הנורא בקריאת טקסטים דקונסטרוקטיביים. ראו למשל מה אומרים עורכי ויקיפדיה:

במילה "דקונסטרוקציה" נעשה שימוש על ידי ז'אק דרידה ואנשים אחרים, ביניהם גיאטרי צ'קרווטי ספיבק, פול דה מאן, ג'ונתן קאלר, ברברה ג'ונסון והיליס מילר, כדי לתאר מעין אירוע בו הם השתתפו. עם זאת, כותבים אלה התנגדו בחריפות לנסיונות תיאור מדויקים וממצים של המילה. כך למשל, דרידה, שהיה הראשון שהשתמש במילה באופן פילוסופי ובלשני, העיר: "היו לי ציפיות מעטות בלבד שתאוריה זו תשחק תפקיד מרכזי כל כך בשיח שעניין אותי באותו זמן" (ראו "a Letter to A Japanese Friend"). על פי דרידה, דקונסטרוקציה אינה ניתוח, ביקורת, שיטה, פעולה או מבצע. באשר לשאלה מהי דקונסטרוקציה, דרידה טען: "אין לי מענה פשוט ופורמלי לשאלה זו". לפיכך הוקדשו מאות דפים לשאלה מהי דקונסטרוקציה, ונכתבו אלפי דפים בהם "מתרחשת" דקונסטרוקציה. מרבית טקסטים אלו קשים לקריאה או לתמצות.

ולכן חשבתי שאולי דרך ההתנגדות אוכל להבין טוב יותר את התיאוריה עצמה. 

כך או כך – "נגד הדקונסטרוקציה"  יצא לאור במקור ב 1989 ומהדורתו העברית יצאה ב 2004 (מאנגלית: מאירה טורצקי, הוצאת שלם ירושלים). ג'ון אליס הוא פרופסור אמריטוס לספרות גרמנית באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז. הספר מבקש לקעקע את התיאוריה של הדקונסטורוקציה, מתבקש כמובן לומר שאליס עושה דקונסטרוקציה לדקונסטרוקציה, אך אני מניח שהוא יעלב מכך. אליס יוצא לקרב  ומותח ביקורת נוקבת,יסודית ומהותית, על הדקונסטרוקציה. אפשר לומר כי בתום המסע הוא לא מותיר אבן על אבן מהדקונסטרוקציה. לזכותו יאמר שהוא גם שומר על סגנון מכובד, ואינו משתלח ביריביו הרעיוניים, למרות דרכם שלהם להתקיף אישית את מבקריהם. הוא מבטיח, ומקיים, דיון הוגן  בהתייחסות לכתבי דרידה ולתומכים בו, וביקורת עצמית על טיעוניו.

המהלך של אליס מורכב מכמה שלבים, אך אפשר לתמצת את עיקרו בטענה שהדקונסטרורציה מעלה טענות טריוויאליות שאין ענין להתייחס אליהן, או מופרכות מכדי שיהיה אפשר לדון בהן. ראשית, הדקונסטורקציה עוסקת באופן לא חדשני בסוגיות המעסיקות את עולם הביקורת כבר שנים. בוחרת להתווכח עם טענות שמזמן נס ליחן, ומציגה כאלטרנטיבה את ההפך מהן.  יתירה מזאת, גם כאשר היא מנסה להציג אלטרנטיבה – מבעד לערפל המושגי לא נמצא שום טיעון שאפשר להגן עליו.  כך למשל הוא מדבר על הטענה היסודית של דרידה על קדימות הכתיב לדיבור. מראה שהיא בלתי קבילה, ואף אינה נחוצה לדיון. אליס ממשיך וטוען שהביקורת של דרידה על סוסייר מקורה הוא בהבנה לא נכונה של דבריו,  ומייחוס טענות הזרות למחשבתו. הוא מסביר כי טענתו של סוסייר אינה שיש קשר הכרחי בין מסמנים למסומנים, טענה טריוויאלית שאיש לא יטען אותה, אלא שהקשר בין הסימן (ששני צדדיו הם המסמן והמסומן) מניח אמנם הנחות שרירותיות על המציאות, אך יש להן קשר למציאות קונקרטית. הוא מראה זאת דרך דיון במונחים "חמים" ו"קריר" בשפות שונות, ותרגומן לטווח של מעלות צלזיוס. אליס ממשיך ואומר כי דרידה ותומכיו מתעלמים מעבודות חשובות ומדיונים בנושאית תיאורטיים ומטא תיאורטיים, כמו הקשר בין הלשון לבין המציאות, מקומו של המחבר כמפרש מוסמך לטקסט שהוא עצמו כתב, ועוד. למרות שכבר נעשתה עבודה מחקרית וכתיבה תיאורטית רבה, הדקונסטרוקציה משליכה הכל מאחורי גבה, או אולי, כך רומז הוא, הם פשוט לא קראו. סיכום תפישתו הוא שהדקונסטרוקציה אינה תיאוריה ביקורתית, ולמעשה אינה תיאוריה בכלל. שלא לדבר על  העובדה המתמיהה שההוגים המרכזיים בתיאוריה אינם מקבלים על עצמם את שהם דורשים מאחרים. (כך למשל מתווכח דרידה עם מבקר וטוען שהמבקר לא הבין נכון את הטקסט שכתב דרידה. כן, אותו טקסט הטוען שיש לקרוא ולשחרר אינסוף משמעויות מכל טקסט).  לשיטתו הרטוריקה של הדקונסטרוקציה- הנועזת מצד אחד, והמוסרנית מצד שנית, אין מאחוריה מאום. יותר מכל, אומר אליס, התנועה הזו היא אנטי תיאורטית ומפוררת את המשמעות ליחידות נפרדות שאינן מאפשרות ליצור שום סוג של שיח. לדבריו התמיכה לה זכה ההיגיון הדקונסטורוקטיבי נובעת מהמשיכה הפסיכולוגית והרגשת העליונות שהוא נותן למחזיקים בדעות הללו, על פני השמרנים. הוא מסביר את מקורותיה בהיסטוריה האינטלקאטואלית של צרפת, ואת הצלחתה באווירה הפלורליסטית של האקדמיה בארצות הברית.

לבנות את הקפיטריה מלמעלה

אפשר, ואף כדאי להמשיך ולקרוא את כל טענותיו של אליס, הוא מפרט הכל, דבר דבור על אופניו. הוא מבקש לפרק בצורה אנליטית טיעונים, להשוות אותם לחלופות. הוא אומר כי ביקורת כשלעצמה אינה מספיקה, וכשאומרים על צורת חשיבה שהיא "בעייתית" יש להצביע בדיוק במה היא בעייתית, באיזה הבט שלה. לדבריו, הלך רוח אינו מספיק בשביל לבסס טענות. ואוסף של אמירות חצי מוסמכות אין בו כדי לבנות מגדל. אם מצליחים להפריך כל טענה בנפרד, אומר הוא בשמרנות מודרנית, כנראה שהבניין אינו עומד על כלום. אותי הוא אפילו משכנע. גם אני, כהוויה וכתפיסה מעדיף את החשיבה האנליטית. לסדר את הדברים ולנתח אותם, לפרק כ לטיעון למרכיביו ולבחון אותו היטב היטב.

אלא מה, קריאת הספר הזה היא בבחינת לשכנע את המשוכנעים. הקושי המרכזי בפרויקט שמבקש לקדם הספר הוא שאין בן שיח לדיון של אליס, למרות נסיונותיו הכנים של המחבר מדובר כאן במונולוג.  הרוח הנושבת מהדקונסטרוקציה, ומהפוסטמודרניות כולה היא שטענות כאלה אין להם להישמע כלל.  המתודולוגיה שהוא נוקט, לא נחשבת קבילה. היא חלק מפרויקט דכאני. אליס חובט וחובט ודומה שכל מכה למטאטא רק מולידה ממנו עוד ועוד מטאטאים קטנים המציפים אותו במים. אליס, זאת יש לומר, מתיחס גם לענין זה ומונה אותו בין חסרונותיה של הדקונסטרוקציה ואינו מבין מדוע אותו דבר ממש מוצג בשמחה אצל חסידיה כנקודה המרכזית בטיעון.

ולכן מבחינתי, חזרתי לנקודת ההתחלה. יושב ותמה, מדוע אני לא מבין באמת את מה שאומרים הפוסטמודרנים וסיעתם, ומצד שני אם זו כזו שטות למה כל כך הרבה מדברים וכותבים עליה.

קריאה חתרנית אפשרית