שדות שיפון לנצח

יום ששי. והשבוע אספר לכם על בלוג חדש ועוד אחד, על בבון מכריס המסתובב ללא השגחה בגן משחקים ותוקף נערות שבריריות בשמלה פרחונית. על המגזר הציבורי  ולמה לכחול יש דרום בסופו של דבר. ויהיה גם שיר. ונזכר איך חלפו

שלושים שנה

אני כל כך שמח להיות אתכם היום פה, אמר הזמר הנודע ולעס מסטיק. החיים לא היו טובים כל כך בזמן האחרון. אני רוצה להקדיש את השיר הזה לזכרו של פול.

(מעשה שלא היה)

תרבות אגודה – בלוג חדש

אחרי התלבטות, ודיונים עם עצמי ועם קוראות בכירות, החלטתי לפתוח בלוג חדש. משהו כמו The Cleveland Show שנולד מתוך Family Guy אבל בלי הבדיחות הגסות. הבלוג נקרא "תרבות אגודה" והוא יושב בכתובת seri-levi.net (יש קרבת משפחה). הבלוג יהיה אקדמי יותר ברוחו, ויכלול התייחסויות ודיונים בתוך התחום, לטובת אלה המתעניינים בלימודי תרבות. העדפתי לעשות זאת כך, ולא להפוך את  "ספר חברה תרבות" לבלוג טכני – מקצועי מדי, או כזה שדורש לקסיקון צמוד לכל פוסט. כאן ימשיכו העניינים להתנהל כתמיד. אתם כמובן מוזמנים לקרוא אותי גם שם, להרשם כמנויים, לעשות "אהבתיהו" בפייסבוק, לצייץ בטוויטר ובכלל ולספר לחבריכם וחברותיכם  בשמחה באושר ובגיל.

כיבוי שריפות

גיא רולניק כותב במוסף דה מארקר:

במשך שנים ארוכות מדי שיווקו לנו את התיאוריה שלפיה אנחנו צריכים להניח למגזר הציבורי, לכווץ אותו ולהתעלם ממנו, ולהתמקד ב"קטר הצמיחה" – המגזר העסקי. התיאוריה הזאת נכשלה כי המגזר הציבורי – הממשלה, הרשויות, הרגולטורים – הם האחראים ליצירת התנאים לשגשוג, לפריון, לתחרותיות ולהוגנות של המגזר הפרטי. כוכבי המגזר העסקי – בין אם הם הטייקונים שהשתלטו על מונופולים מקומיים או בנו כאלה וגם רוב כוכבי ההיי-טק והתעשייה – לא צברו את עושרם והשיגו את הצלחתם מהאוויר. ללא התשתית החברתית-חינוכית והמעטפת שנתנה להם המדינה – הם לא היו עושים זאת. את הניכור ואת הבוז שלהם למגזר הציבורי הם צריכים להחליף בדאגה ובמחויבות לשנותו.

הוא צודק כמובן. כמה חבל שהמוסף שלו עסוק כל שאר ימות השנה ביצירה ותחזוק מתמידים של "הניכור והבוז למגזר הציבורי".

הנערה והבבונים

בבלוג החדש של אייל דותן התפרסם הפוסט שכותרתו "הנערה שחסמה מגלשות משחקים" . הוא מספר על יצירת אמנות, וידיאו ארט. אחר כך הוא ממשיך ודן בנושא בהרחבה, משווה (כמובן) למחסומים, ומהרהר על טיבה של התגלשות בעולמנו. זה בסדר מבחינתי, כל אחד והאסוציאציות שלו, ותחומי הענין שלו. אותי מעניין לנתח את הטקסט שלו. קודם כל, במה מדובר:

הרעיון עצמו פשוט להפליא. מלכי טסלר עלתה למתקן מגלשות בגן משחקים ומנעה מהילדים להתגלש, בחוסמה בגופה את הפתח. כל ההתרחשות מתועדת בשתי מצלמות וידיאו. האחת בידיה של האמנית והשנייה המוצבת מולה. ההורים בגן המשחקים מבקשים ממנה שתזוז, והיא מסרבת בעקשות ללא מתן כל הסבר.

ומה קרה?

במהרה מתפתח עימות מילולי, הגולש לעימות גופני כאשר עולה על המתקן בבון ישראלי מצוי, אב מכריס ומשתפל, בעל הבעה מטומטמת נחושה על פניו, ודוחף בכל הכוח את האמנית במורד המגלשה.

הבבון הישראלי המצוי זוכה פה לגנאי  בשל עודף המשקל שאינו מתאים לסטנדרט הגוף ההולם גבר בגן ציבורי, לטעמו של אייל. הוא גם רומז, לא בעדינות לכך שהגבר הוא מזרחי. זה דימוי נפוץ, עלבון מתקדם יותר מסתם "ערס".  אבל זה לא נגמר שם. אייל מתפלא מדוע כעס הבבון המכריס

מדובר במרכז תל-אביב. מה כבר יכולה להיות הסיטואציה, אם לא צילום של וידאו ארט או תוכנית מתיחות?

במרכז תל אביב? מה – שמישהו יחשוב שהבחורה ה"שברירית בשמלה פרחונית" הזו מציקה לילדים שלנו סתם? מה זה פה, דרום תל אביב, או לא עלינו ירושלים?

בלי קיקיון

כדאי להיכנס לבלוג החדש ב"רשימות"  "מנגד לעיר" שכותב שלמה טיקוצינסקי, או כפי שהוא מתאר את עצמו –

ד"ר ר' שלויימע טיקוצינסקי, בן למשפחת רבנים ליטאית, למד בישיבת פוניבז' ובישיבות נוספות. הרביץ תורה בעיירה הדרומית ירוחם, עד שנשאתו הרוח לבתי המדרש שפרחו בארץ לאחר רצח רבין: במידב"ר, מכון הרטמן, אלול. סיים דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל עומד בראש קבוצות מחקר במכון ון ליר. כיום מנהל קמפוס אקדמי לחרדים, חי ועובד בירושלים וישן בביתר הסמוכה. באין קיקיון מעל ראשו הוא יושב מקדם לעיר ומקלדתו פרושה על העולמות השונים בהם הוא שרוי.

לכחול יש דרום

אהבתי מאד את "לכחול אין דרום" של אלכס אפשטיין. כתבתי עליו שבחים מפליגים בעיתון שנסגר מאז, וחששתי קצת כששמעתי שיצא לאור ספר חדש, אחרי השנים שחלפו.

"החללית נסחפה אל החלל הרחוק לפני שנים רבות. השדרים ממנה הולכים ומתמעטים. הקוסמונאוט דורש בשלום אשתו, ומדווח שגם בתנאים של חוסר כבידה, בחלומותיו הוא תמיד מתעורר לצדה בתנוחה אחרת מזו שנרדם בה"

("כל תנוחות השינה", סיפור אחד מתוך הספר "לכחול אין דרום")

השנים חלפו, לאלכס אפשטיין, ספר חדש  "קיצורי דרך הביתה". והקוסמונאוט כבר זקן ואולי לא היו הדברים מעולם

השיגור בוטל בגלל תקלה טכנית – באותן שנים היה משוכנע שעוד יהיו הזדמנויות אחרות. יום אחד גילה שהוא יכול לתחוב את אצבעותיו אל תוך קירות ביתו, לעומק של ארבעים סנטימטרים ויותר. מאז הקוסמונאוט הפורש היה מתיישב מפעם לפעם במטבח, כפי שיש לנהוג לפני נסיעה ארוכה, טומן את כף ידו בקיר וחושב על כל הדברים שהשיג ולא השיג בחייו.

("מספר הצעדים על הירח" מתוך "קיצורי דרך הביתה")

אהבתי את הספר, אהבתי אותו מאד.  תשעים ותשעה סיפורים קצרים, אחדים מהם קצרצרים. הסיפורים נשזרים זה בזה. על סופר שלא יכול היה לכתוב, ועל זה שכתב, על השיבה הביתה, ועל מכונות זמן. אחת  שהתקלקלה, ואחת שלא היתה. על החלום להיות בזמן אחר, כי אף אחד לא רוצה להיות עכשיו. כולם נזכרים במה שהיה או רוצים להגיע לעתיד טוב יותר, להם ולנכדיהם ולניני נכדיהם.

כתיבת סיפורון קצרצר היא אמנות בפני עצמה. על הגבול הדק שבין השירה לפרוזה, כמו בסיפור על שירה חתול הרחוב ופרוזה החתול הפרסי (עמ' 31) לא די בכמה מלים בשתי שורות אניגמטיות.  אני לא יכול להגדיר איך ומה, כי את אפשטיין והופמן אהבתי מאד ויש היום כותבים אחרים בז'אנר הזה  שלא נשאו חן בעיני. היכולת ללכוד רעיון, בתמציתו כבתוך כדור שקוף, ולא להפוך אותו לסיסמה קליטה אלא למשהו שאפשר לקרוא שוב ולמצוא טעמים חדשים.

שדות שיפון לנצח

השבוע צוין ברחבי העולם השנה השלושים לרצח לנון. במקומות רבים מדי נכתבו טורים אישיים איפה היית כשלנון נרצח, ואיך הרגשת. לא אהבתי את זה כל כך. אבל בסדר – צריך למלא את העיתונים ואת אתרי האינטרנט.  לכל אחד יש את הביטלס שלו. אני נולדתי באמצע שנות הששים, אך עד שעמדתי על דעתי הביטלס התפרקו ללא תמורה. בקושי הספקתי לשמוע עליהם, ולנון נרצח.  שנים ארוכות, לנון והביטלס היו בשבילי ישויות מדומיינות. היה זה לפני עידן האינטרנט, ולא ידעתי לקרוא היטב באנגלית. יאיר, בני המוזיקאי, אמר שלנון לא היה נחמד כל כך, וגם הרביץ לאשתו והלך להופעה של פול מקרטני. דני רובס כתב על רכבות, ויצא לסוף שבוע ארוך. אני התוודעתי ללנון שלבים שלבים, לאו דווקא לפי סדר לוגי או כרונולוגי של יצירה. המלחמה לא נגמרה, ולא נתנו צ'אנס, ואף אחד לא אמר לי שיבואו ימים כאלה. ובכל זאת במשרד שלי, בבניין הגדול, מאחורי כורסת המנהל תלויה תמונה של לנון וכל שיר מזכיר פינה, עצב מתוק או שמחה גדולה.