אדורנו הורקהיימר ונתן זך

ספר

"תרבות הנה סחורה פראדוקסאלית. היא כה כפופה לחוק החליפין עד שאין בה עוד חליפין. היא נצרכת באופן עיוור כל כך עד שאינה ניתנת עוד לשימוש. על כן היא מתמזגת עם הפרסומת".

הספר שאמליץ לכם עליו השבוע יצא לאור בשנת 1993 בעברית, והוא לקט של מאמרים שהתפרסמו בשנות השלושים והארבעים בגרמניה ובארצות הברית. הוא נקרא אסכולת פרנקפורט (מבחר). ערכו מדעית וכתבו מבוא מיכאל מי-דן ואברהם יסעור, תרגום דוד ארן, (ספרית פועלים) . הספר עדיין נמכר בחנויות.

"אסכולת פרנקפורט" היא קבוצה של חוקרים שייסדו את מה שנקרא אחר כך "התיאוריה הביקורתית". הם פעלו ב"מכון לחקר חברתי" ליד אוניברסיטת פרנקפורט, ובימי השלטון הנאצי ברחו לארצות הברית. אדורנו והורקהיימר היו בין הבולטים שבחוקרי המכון ,יחד עם וולטר בנימין, הרברט מרקוזה ואחרים. חברי "אסכולת פרנקפורט" ניסו לחבר בין הגותו של מרקס לזו של פרויד, בדרך שתשלב הגות עם מחקר אמפירי. (עוד על אסכולת פרנקפורט אפשר לקרוא פה, מיכל לסטר כתבה).  חזרתי לספר השבוע וקראתי את הפרק המכונן "תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים". בפרק, שהופיע במקור בספר "הדיאלקטיקה של הנאורות", תוקפים אדורנו והורקהיימר בחמת זעם את תרבות ההמונים. השאלה שמעסיקה אותם, היא למה המהפכה לא קרתה. מדוע המוני העמלים לא יצאו לרחובות בכל העולם כדי לאבד את כבליהם. אני מתחבט בשאלה הזו לא מעט. התשובה שהם נותנים היא שתרבות ההמונים גורמת לאנשים להיות מרוצים ממצבם. היא מטפישה אותם ומושכת אותם בחלקלקות לשמור את המצב כפי שהוא. להתענג על סבלם של אחרים, סימבוליים כמו דונלד דאק הסופג מכות לאין ספור, או דמויות בדויות בסרט עלילתי, ומתוך כך להיבדל מהם. אדורנו והורקהיימר כותבים בנחרצות, מגנים בכל פה את תרבות ההמונים. ואפילו חוקרים את הקשר שבינה לבין השימוש ברדיו שעשה היטלר.לדעתם, האמנות שתמיד היה לה גם ערך כלכלי, הפכה אך ורק למוצר כלכלי שנסחר כמו כל מוצר, וערכו נבחן לפי שווי השוק שלו.

נכון. קשה להגן על הדרך בה הם מסווגים אמנות ל"גבוהה" ו"נמוכה", קשה לקבל את הפסיביות היחסית שהם נותנים להמונים, ובכלל השנים חלפו, ומאז העידן שהם קראו לו "הקפיטליזם המאוחר" כבר חלפו יותר מששים שנה. ובכל זאת הביקורת שלהם, בשינויים המתחייבים עדיין רלבנטית. אני די משוכנע שלו היו קמים היום מקברם וצופים ב"אח הגדול" היו קופצים אליו מיד בחזרה.

6 Comments

  1. לו להמוני העמלים היה זמן ועניין ללמוד סוציולוגיה ולנהל בלוג אינטלקטואלי (או לחילופין- לעיין בבלוגים כאלה ולהגיב שם)- וודאי היו טועמים טעמה של חשיבה ביקורתית-ראדיקאלית.

    מכיוון שלא- חלומם הוא להיות עגלון ושהאחרים יהיו סוסי העבודה.

  2. ואולי ״ההמונים״ ידעו להחליט לבד מה טוב עבורם? השאלה על המהפכה כבר אינה רלוונטית, אם אנו רוצים ללמוד דבר או שניים מההיסטוריה.

    אבל אם כבר באסכולת פרנקפורט עסקינן, שהינה כינוי בדיעבד ולכן פרי עמלם של אדורנו והורקהיימר בעיקר, עולה שאלה חשובה יותר: למה הם חזרו? מה הם חיפשו? הכרה? הצלחה? האם רצו למצוא תחליף לכישלונם בארה״ב? ולראיה מרקוזה ופרום שלא הלכו לבקש תהילה בעולם הישן, אחרי שזכו להצלחה בעולם החדש.

    אין ספק שהקלף היהודי שיחק כאן תפקיד מרכזי. האקדמיה הגרמנית המושמצת היתה זקוקה נואשות למישהו ש״יכשיר״ אותה בנוכחותו וידעה לתגמל היטב את מי שסיפק את הסחורה: בשנת 1949 חזק הורקהיימר ושנתיים אח״כ נעשה לרקטור אוניברסיטת פרנקפורט. אבל זה כלום לעומת ההון החברתי שניכס לעצמו אדורנו הצעיר יותר.

    לא שזה רע – זכותו של כל אדם לחפש לעצמו מעמד וכבוד – אבל כיהודי אני מרגיש שהם עשו את זה מהר מדי, מוקדם מדי. מצד שני, אני לא יודע מה הייתי עושה אילו הייתי במצבם: ללא עתיד מקצועי בעולם החדש ועם הזמנה מפתה לכיבודים אין סוף בעולם הישן.

  3. גלעד סרי-לוי

    גרי – לא ירדתי לסוף דעתך. אני בכל אופן עובד לפרנסתי כאחד האדם.
    יואב – כן, גם אני שאלתי את עצמי מה היה להם לחפש שם.

  4. בועז

    השמאל מאז ימי רוסו, דרך מרקס, ועד ימינו נכשל בהבנת יצר לב האדם (ליתר דיוק יצר רוב האדם ברוב התקופות). ובינינו הם צודקים, מה מבטיחים החברים הורקהיימר אדורנו וכו, עיונים וויכוחים אין סופיים בחקר התרבות? את גן העדן המרקסיסטי האבוד?
    בקצור במילותיה האלמותיות של מדונה:
    girls just want to have fun"

  5. גלעד- לא טענתי שאינך עובד לפרנסתך, אלא שיש לך היכולת ללמוד ולחשוב באופן ביקורתי מבלי לקבל כמובן מאליו את "מה שאמרו לך".
    "המוני העמלים" לא זכו לכך, והתיאוריות הרדיקאליות דיברו אל ליבם של האינטלקטואלים אך לא אליהם.
    (ברור שגם האינטלקטואלים, מנכ"לי הבנקים ושרי הממשלה "עמלים לפרנסתם" אבל אני מקווה שכוונתי ברורה.)

    בועז- למיטב זכרוני זו סידני לאופר. למדונה היה משהו על עולם חומרני..

התגובות סגורות.