יש דבר שקיים אצל כל אדם – יותר מודגש אצל אנתרופולוג, והוא התחושה שבכל מקום אתה חיצוני, מסתכל על דברים מקרן זווית. זה משהו שאני זוכר את עצמי מאז ומתמיד. השתתפות חלקית, זו עמדה של אנתרופולוג. דבר שבא לידי ביטוי ומיסוד אצל אנתרופולוגים. שם, אבל לא לגמרי שם.
(דני רבינוביץ מצוטט בספר עמ' 215)
אורית אבוהב, אנתרופולוגית, הוציאה לאור ספר חדש בהוצאת רסלינג , "קרוב אצל אחרים – התפתחות האנתרופולוגיה בישראל". הספר עוסק באנתרופולוגיה הישראלית, מתאר את תולדותיה ואת העוסקים בה. האנתרופולוגיה עליה מדברת אורית אבוהב היא בעיקר אנתרופולוגיה חברתית ותרבותית. מאחר שבספר אנתרופולוגיה מדובר, אפתח כמקובל בז'אנר במיקומו של הכותב.
כמה שנים אחרי שהשלמתי את התואר הראשון שלי, החלטתי לפנות לעבר הסוציולוגיה. נרשמתי ללימודי השלמה, ובמהלכם גיליתי את האנתרופולוגיה. הספר האנתרופולוגי הראשון שקניתי וקראתי היה אסופת המאמרים "ישראל: אנתרופולוגיה מקומית". אבוהב, שהייתה בין העורכים, פרסמה שם מאמר שהפך לקלאסי, לפחות בקרב סטודנטים לאנתרופולוגיה – "חתונת הדמים: מתנות של חפץ ושל כסף בחתונה ישראלית". המאמר הזה שבאופן אירוני שובץ מיד לאחר "הלוויה בירושלים: נקודות מבט אנתרופולוגיות" שכתב ד"ר הנרי אברמוביץ, יחד עם מאמרי הספר כולו הביא בפני את נקודת המבט האנתרופולוגית, מה שאנחנו מכנים "הזר והמוכר". השלמתי תואר שני במגמת אנתרופולוגיה, קהילת האנתרופולוגים בישראל קטנה מאד, ורבים מהמוזכרים בספר אני מכיר, אצל אחדות מהן למדתי. מספר שנים הייתי חבר באגודה האנתרופולוגית הישראלית, לא פרשתי ממנה במחאה, או משהו כזה, פשוט שכחתי לחדש חברות והשנים חלפו להן. אולי באמת הגיע הזמן.
ספרה של אורית אבוהב אינו קצר כל כך, ותופס שלש מאות עמודים. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. בפרק הראשון מבקשת אבוהב להציג לקוראת את האנתרופולוגיה כתחם דעת. הפרק השני "מחקר הוראה אקדמיה" העוסק בהיסטוריה ארוך ומפורט (כמאה עמודים מתוך שלש מאות בספר כולו), וערכו רב בתיעוד ההיסטוריה של הדיסציפלינה. אבוהב מספרת בהרחבה על ההיסטוריה המוסדית של התחום, מימי מרטין בובר והקמת האוניברסיטה העברית, דרך ההכרה הראשונה באנתרופולוגיה החברתית כתחום ידע ראוי למיסוד באוניברסיטת תל אביב ועד היום. אבוהב מדגישה כי במקומות אחרים בעולם נאספים תחת הכותרת "אנתרופולוגיה" שדות שונים. בארצות הברית למשל שוררת התפיסה הנקראת "ארבעת השדות" לפיה אנתרופולוגיה פיזית (מדידות הקשורות לגוף האדם) יחד עם ארכיאולוגיה ובלשנות יוצרים יחד נושא עיון רב תחומי. בישראל, כפי שמספרת בהרחבה אבוהב נתקבעה לבסוף הגישה המייחדת את השם אנתרופולוגיה לזו החברתית-תרבותית וכורכת אותה יחד עם הסוציולוגיה, תחילה כאחות חורגת ולימים כשותפה שוות זכויות. הפרק השלישי "האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה כאתר של פרקטיקה אנתרופולוגית" מתאר את האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה ואת קורותיה, ומתוך כך מבקשת לעמוד על ההקשרים הפוליטיים שבתוכה היא פועלת. הפרק הרביעי "מהלכי חיים של אנתרופולוגים" היא מספרת על מסלולי חיים של אנתרופולוגים, מקדישה לא מעט על "אנתרופולוגיה בבית" – נטייתם של אנתרופולוגים ישראלים לחקור בתוך המרחב הגיאוגרפי בו הם חיים, ועוסקת בשאלת המוטיבציות האישיות התיאורטיות והפוליטיות של האנתרופולוגיות והאנתרופולוגים בישראל. הפרק החמישי "אנתרופולוגיה ישראלית: דיסציפלינה, בית, עמדה" מבקש לגעת במפורש בקשר שבין אנתרופולוגיה בכלל ואנתרופולוגיה ישראלית בפרט להקשר הפוליטי, ובמיוחד לשאלת הסכסוך הישראלי ערבי.
ב"קרוב אצל אחרים" אבוהב מבנה את הנראטיב הרומנטי של הדיסציפלינה האנתרופולוגית. אמנם, כמו האנתרופולוגיה הבריטית והאמריקאית ,היא נולדה בחטא הרצון לחקור את היהודים החומים, אלה שהגיעו מתרבויות לא מערביות. אך היא לא כשלה במה שנכשלה הסוציולוגיה, ששימשה כלי ל"ע בידי המוסדות להבניית הפרויקט הציוני. מדובר בקבוצת חוקרים ישרי דעת ואמיצים, הנאבקים כדי לתת לעצמם קול, בתוך הסוציולוגיה ההגמונית, ומונעים על ידי אידאלים של סיוע לחלש מול המוסדות. אמנם, היא מסבירה באנתרופולוגיה אין "אנתרופולוגים חדשים" המוחים על עיוורונם של קודמיהם, אך בכל זאת יש "התפתחות" כמו שאומר שמו של הספר.
אורית אבוהב היא חלק מהקהילה אותה היא מבקשת לחקור. מדובר בקהילה קטנה למדי, כך היא מעידה. כמאה ושלושים איש ואשה. אם את האנתרופולוגיה הישראלית היא מכנה "אנתרופולוגיה של הבית", הספר שלה יכול להיקרא "אנתרופולוגיה של שלחן המטבח". אני יודע שאנתרופולוגים מיומנים ברפלקסיה על מחקרם, ויודעים להתמודד עם מיקום החוקרת בשדה המחקר, אבל הקורא ימשיך לחשוב שהספר נכתב כשמאחורי הכתף מציצים כולם, ותמיד עומד החשש שאם אבוהב תעליב מישהו, או תהיה ביקורתית מדי לא יעלו אותה לתורה בכנס הבא.
אותי, כמי שקרא את הספר כולו , ואולי גם היה קצת "מבפנים" לא הצליחה אבוהב לשכנע שהיא מייצרת מספיק מרחק מחקרי כדי להיות ביקורתית. היא מזכירה אמנם את המתחים הקיימים פה ושם, אך מדלגת בעדינות על שתי השערוריות הגדולות שהתרחשו בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. את זה אפשר לקבל ולהבין, גם אם לא להסכים. היא מחליקה את הקונפליקט המזרחי בתוך האגודה, ומעדנת מטמיעה את ביקורתה של פנינה מוצפי הלר. עוד סיבה שבשלה לא השתכנעתי, ומבחינתי יש כאן נקודת עיוורון בולטת בספר היא ההתייחסות לסוגיות הפוליטיות. בלימודי האנתרופולוגיה שלי למדתי שאם במקום מסוים יש ייצוג שונה באופן משמעותי מההתפלגות בכלל האוכלוסייה, יש לחפש את הפרקטיקות של ההכללה וההדרה. אבוהב ממשיכה, באופן בלתי מודע אולי, את ההדרה של דעות מסוימות מתוך השיח ה"ראוי" ומבקשת להמשיך ולכונן משטר של השתקה. היא מקדמת את הבניית "האחר הבלתי לגיטימי". אותו "אחר" שאינו שייך ל"אנחנו", אבל בניגוד ל"אחרים" אחרים, אין לתת לו קול אלא להילחם בו בכלים החברתיים תרבותיים המתאימים. אבוהב מבקשת למחות כנגד ההאשמה (של מי ומתי, איני יודע) שהאנתרופולוגיה הישראלית חטאה בחטא הקדמון של האנתרופולוגיה כולה ושימשה כלי בידי המערב הקולוניאליסטי לשעבוד ה"יליד". היא מקדישה לא מעט מאבק רטורי לכך, ומנסה להיבדל מעמיתיה הסוציולוגים, במיוחד בתקופתו של שמואל נח אייזנשטדט. היא אינה תוהה מדוע הפרויקט ההומניסטי האנתרופולוגי יכול לחיות בכפיפה אחת עם מאבק ב"התנגדות להתחזקותה של ההנהגה הפוליטית ה"ימנית" ולעלית כוחן של מפלגות דתיות" (עמ' 284) והיא אינה מנסה לענות לטענות שהמחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מייצגות צד אחד בפוליטיקה הישראלית, בוודאי במה שהיא מכנה "הסכסוך הישראלי ערבי". מבחינתה אין פה על מה לענות, "באופן מסורתי אינטלקטואלים ישראלים הם בעיקרם 'שמאלנים' ומהלכי הממשלות שהחלו עם המהפך של שלהי שנות ה-70 היו קשים לעיכול" (שם) זה המצב וכך ראוי שיהיה.
למרות חסרונותיו, ספרה של אבוהב מרתק ועשוי לעניין גם את מי שאינו חבר בקהילה המצומצמת של האנתרופולוגים בישראל. הספר יכול להיות טקסט מרתק בסוציולוגיה של הידע, כעדות מבפנים כיצד רואים האנתרופולוגים את עצמם בעת הזאת.
קישורים רלבנטיים
קצת על אנתרופולוגיה תרבותית -חברתית ומה היא בשבילי
דוגמה ל"אחר בלתי לגיטימי ובעיותיה"
אתר האגודה האנתרופולוגית הישראלית
ויכוח פנימי- האם על האגודה לצאת בגילוי דעת פוליטי
סמדר לביא על האנתרופולוגיה הישראלית ועוולותיה
רועי הלר בביקורת נוקבת על האנתרופולוגיה האמריקאית
יובל דרור מסביר מדוע ימנים אינם סוציולוגים ולהפך