זנגה זנגה

ספר זה מבקש להפגיש את הקורא עם סדר יומו של העולם הערבי. בשיח הציבורי הישראלי שמור מקום נכבד בעיקר לזירה הפלסטינית, אולם קיימת בו נטייה מתמשכת לגלות סקרנות מועטה כלפי מדינות ערב. כתוצאה מכך, מעטים מכירים את ההתרחשויות במדינות אלה במיוחד בעידן הנוכחי שבו חווה החברה הערבית שינויים רבים.

(מתוך המבוא לספר)

לפעמים עיתוי הוא הכל, כך אומרים אנשי שיווק. והיום כשטוניסיה, מצרים תימן, בחריין וכמובן לוב – נמצאים במוקד החדשות ומושכים תשומת לב אל העולם הערבי. אפשר לומר שספרו החדש של ג'קי חוגי "אלף לילה.קום העולם הערבי היום – תרבות,דת, פוליטיקה" יצא לאור ממש במועד הנכון. ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל, שכמובן טרח על הספר הזה קצת יותר מכמה שבועות מבקש לחשוף בפנינו את הצד הלא מוכר של התרבות הערבית, לגלות לנו את חיי היום יום ולספר לנו שהחיים במדינות ערב אינם מה שחשבנו. הספר מחולק לכמה שערים: אינטרנט – תקשורת ודמוקרטיה,נשים, ישראל והיהודים ועוד. הוא מסיים ב"מין וזוגיות". בסוף הספר מפתח שמות ומושגים. חוגי אסף לא מעט סיפורים, ואפילו עשה מאמץ לעדכן את הספר בשבועיים הראשונים של ינואר. הסיפורים אכן מדגימים את טענתו שבחברה הערבית מתמודדת עם שאלות מורכבות, ביחס בין דת למודרנה, השפעות חיצוניות של חברות מערביות, כלכלה ועוד נושאים מרתקים.

אלף לילה.קום אינו ספר עיון מעמיק עם הערות שוליים ותיאוריות סוציולוגיות. מאז ומתמיד, ובמיוחד לאחרונה כשחזרתי לשקוד על הספסלים, אני מוצא את עצמי מתקשה לקרוא ספרים כמו אלף לילה.קום, ומחפש בהם לשווא מה שאין בהם. מה לעשות – לא נוח לי עם אוסף אנקדוטות הקשורות באופן אסוציאטיבי ללא תימה ברורה ומובהקת, צר לי שאין קצת חומר רקע וכתיבה מוקדמת על הנושא, ואני מחפש את הדיון המסכם. ולא הגלל שאני סנוב אינטלקטואל (גם) אני תוהה על עצם השאלה הנמצאת בספר במובלע. למה שמישהו יחשוב שזה מפתיע לגלות שמיליוני האנשים שגרים סביבנו יש להם דברים אחרים לענות בהם, חוץ מישראל, ושהם בכלל אנשים לכל דבר וענין. לדעתי הצגת השאלה היא מעליבה. את ה"ערבים" וגם את הקוראים.

אבל יש עוד קוראים בעולם חוץ ממני, ומותר לכתוב פופולארי. ואת ההצדקה לספר אפשר למצוא  אולי בדעה הרווחת בכתיבה עיתונאית לציבור הרחב, המניחה שקוראיה אינם מתעניינים במה שמעבר לחוטמם ולתכנית הטלוויזיה האחרונה.

אדוארד סעיד היה בוודאי  מאשים את חוגי בראיה מערבית אירופוצנטרית המזלזלת ב"אחר" ומייחס את המטא נאראטיב של הספר הזה לעובדה שחוגי הוא "פרשן לעניני ערבים". עצם התפקיד מכתיב לו ראיה מונוליתית של "הערבים" ותפיסה מהותנית של הערביות. אבל סעיד כבר לא איתנו זמן מה, ואנחנו נדרשים לחשוב בעצמנו.

דעתי אינה נוחה מהאווירה המשועשעת השורה על הספר. התחושה מהספר היא של התנשאות תרבותית. תראה, הם ממש כמונו, ממש אנשים! הפלא ופלא. כלומר, לא ממש אנשים כמונו, אבל במאמץ מספיק נמצא דמיון. ואם נחכה ונקווה, אולי אי אז הם יצליחו להתקרב אלינו. (אנחנו בינתיים נמשיך ונתקדם, אבל זה כבר ענין אחר). וכך אומר לנו חוגי, כביכול – תראו כמה מצחיקים הם שמה, תראו את הבעיות שלהם. מזכיר את הדיווחים המגחכים על פסק ההלכה האחרון של הרב עובדיה. ציטוטים מקוטעים העוסקים בפסקי הלכה שנראים לכתבים מוזרים, זניחים ומגוחכים, בלי לנסות להבין את ההקשר החברתי והתיאולוגי המרכיבים אותם. חוגי משווה במשתמע, באמצעות שימוש במונח הטעון "פסיקת הלכה" בין חכמי הדת  המוסלמים לאלה שלנו. וכאילו אומר – אלה כאלה מגוחכים המה. המתונים שבהם מוכנים לפרשנויות מתפתלות כדי להתאים את עצמם למציאות, האחרים – ישרים עם עצמם אך  מורדי אור שלא יודעים מימינם ומשמאלם. וזה לא רק העניין הדתי, כשלעצמו, אלא הנחשלות המחשבתית המשתמעת לרוב החברה הערבית, למעט יחידים אותם הוא מעלה על נס. כך גם היחס למיניות בחברה שמרנית נראה לו כצביעות.  ההתמודדות עם המודרניות נראית לו פרובינציאליות.

אני לא חושב שמדובר פה בהכרח באוריינטליזם, אלא סתם בכשל המוכר של זיהוי "אנחנו" כנקודת הייחוס המרכזית. אנחנו החילוניים המערביים, המחוברים לאינטרנט ולעולם כפי שהוא.

אני רוצה לקוות שחוגי יודע על תושבי מדינות ערב יותר ממה שהוא בחר לספר לנו, ומסוגל לומר עליהם דברים יותר משמעותיים מאוסף הסיפורים הללו. וכך – חוגי לא מצליח לגרום לקוראיו להזדהות עם מדינות ערב, רק לדעת עליהם מעט יותר, לחייך בשביעות רצון עצמית, ולחזור לראות ערוצים אמריקאים מתורגמים.

קישורים

אסף שגיא על בלוגריות בעזה