ספרם החדש של כרמל וייסמן ואילן גונן "עברית אינטרנטית" (הוצאת כתר) מבקש להיות "מדריך לעולם העברית באינטרנט" והמחברים מבטיחים בפתיחה "נספר מה קורה לעברית בסביבות הרשת השונות, נלמד את הדקדוק האינטרנטי החדש, וננסה להבין מדוע זה חשוב." "עברית אינטרנטית" הוא ספר ראשון בסדרה חדשה שתקרא "שפה" ומבקשת לעסוק ב"ספרים העוסקים בשפה העברית בחיבוריה השונים לחברה הישראלית, לתרבות, לכלכלה לקהלים ולדורות שונים". עורך הסדרה הוא הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל. "עברית אינטרנטית" מורכב מתשעה מאמרים המלווים בהפניות ביבליוגרפיות, ו"מילון העברית המקוונת" שהוא כמתוכנן בכל ספרי הסדרה, מילון ייחודי לזירה הלשונית בה עוסק הספר. מעין ניסיון ליצור מורה נבוכים לשפה החדשה. שני הפרקים הראשונים נותנים הצדקה למושג "עברית אינטרנטית" ולעיסוק המחקרי בו. המחברים טוענים כי למרות העדיפות שנהוג לתת לכתיבה במחקר הבלשני, בשנים האחרונות התחדשה ההכרה בצורך לחקור את השפה כפי שהיא בפי דובריה, ולא רק כותביה. הם טוענים כנגד מה שהם מכנים "הפאניקה המוסרית" בקרב מי שמבקש למחות על שימושים בשפה הנחשבים ללא תקניים.
טענתם אינה רק תיאורטית מחקרית אלא מבקשת לומר כי המצב המצוי הוא זה הרצוי. "אולי מה שנדמה כעילגות ייראה בסוף הספר, במשקפיים אחרים, כיצירתיות. התפתחות טבעית של השפה והתאמתה לרוח הזמן" (עמ' 10). ייחודה של לשון האינטרנט, מסבירים וייסמן וגונן הוא היותה יציר חדש. שילוב מידי של כתיבה ודיבור, הזמין לכל אחד ללא בקרה וסינון. פתיחת הרשת למשתמשים ככותבים, מספרים לנו וייסמן וגונן, פתחה אותה לשימושים לשוניים פומביים שאינם זהים לדיבור אך דומים לו יותר מאשר לכתיבה המסורתית. שפת הכתיבה-דיבור באינטרנט מבקשת ליצור תעתיק לצלילי קול ולהטעמות, באופן שונה במובהק מעקרונות הכתיבה המאופקת במבעיה.
שבעת הפרקים הנוספים עוסקים בזירות שונות לכתיבת עברית באינטרנט. פרק שלישי עוסק ב"מהפכה הוורודה" שפתן של אלה המכונות "פקציות". נערות ישראליות שכותבות בלוגים המתאפינים בשימוש יצירתי בכתיב. כמו למשל הטקסט %ני פ33ה ע!למ*ת!. המבקש לקבוע או לתאר את סגולותיה הגופניות יוצאות הדופן של כותבתו. הם מספרים על השימוש הרב רבדי, תלוי ההקשר והמקום של השפה הזו, ואת החיבור שלו לאנגלית ולהטיות לשוניות יצירתיות. וייסמן וגונן מדברים על "י החמידות", שאין לה קשר לדיבר העשירי דווקא אלא לשימוש בי' כדי ליצור "חמידות".
הפרק "גם אני אחד שיודע – שפה וזהות ברשת" בוחן את הכינויים שבוחרים לעצמם משתתפים בבלוגים ובזירות תגובה באתרי אינטרנט. לטענתם השימוש בשמות הוא דרך להבעת המסר ולמיקום הכותב. אין כל כך הרבה "משה מתל אביב" הם אומרים. עם המעבר לשמות אמיתיים ברשתות החברתיות הצורך בצירת זהות קבוצתית מתורגם למשפטי הכרזה או הצטרפות לקבוצות פייסבוק הנקראות בשם הפתוח במלים "גם אני". בפרק "ויקיפדיה ופייסבוק בעברית" מסופר על אתגרי התרגום של אתרים מאנגלית לעברית והם מראים כיצד השיח מושפע מקונבנציות לשוניות קיימות או מדומיינות, ומראיך את ההבדל בין הניסיון של שליטי ויקפדיה העברית לשוות לה מכובדות אנציקלופדית, לרצון לשובבות תאגידית של מתרגמי פייסבוק. בפרק "טרולים ספאמרים ובריונים – תרבות שיח והטרדה" טוענים וייסמן וגון שדוקא תרבות ההתלהמות מעידה על לכידות חברתית. לטוקבקיסטים נועד הפרק השביעי – "מלחמת הטוקבקיסטים – שיח תגובה ושיח שנאה ברשת", הפרק השמיני לטקסטים המעידים רגש באמצעות מקלדת. 
. הספר מסתיים ב"מצייצים בזמן אמת – המקרה של טוויטר ושות'".
כמו כל עיסוק בתופעה בת זמננו, ספר מתיישן תוך כדי כתיבתו, ומחקר בזמן הווה הופך לתיעוד תופעות עבר. ובלוגי הפקצות, כך נדמה לי אינם נפוצים כבעבר. ובכל זאת "עברית אינטרנטית" יכול לענין גם את אותה "אחת שיודעת" המצויה בתחום, וגם אחרים שרק שמעו על פייסבוק ותוהים מה קורה שם.
וייסמן וגונן כותבים על שימושי העברית אך נמנעים לחלוטין, לצערי. מלעסוק בשאלות חברתיות רחבות יותר. "עברית אינטרנטית" נוגע בנושאים הללו, עובר לידם ולא מרחיב. בפרק על ה"פקצה", הם אינם שואלים מי בדיוק הנשים הצעירות הללו ומדוע הן מזהות את עצמן כ"פקצות" ומה לגבי אלה שלא רואות את עצמן כך. בפתיחת הפרק הם מזכירים בקצרה את הקשר בין "פריחה" ל"פקצה" ואת הקשר שלו למזרחיות, ואת העובדה שהוא נחשב לכינוי גנאי בדרך כלל, אך עוצרים שם ועוברים לניתוח הלשוני והאורתוגרפי. הרשת, והרשת החברתית בתוך זה, אינה זירה חופשית ודמוקרטית לכל אחד ואחת. היא אתר של מאבק תמידי. התיוג הפקאצי הוא רק דוגמה לשאלת השימוש באינטרנט כזירה ליצירה ואישוש של מיקום חברתי, והקשר שלהם למעמד כלכלי ופוליטי.
נכון, ישנן דרכים מפורשות למאבק חברתי כלכלי באינטרנט, כמו הקמת אתרים ובלוגים פוליטיים או כלכליים. אני מתכוון לשיטות גלויות פחות. כאלה שבורדייה כתב עליהן. עדינות שמאפשרות ליצור הבחנות והיררכיות. המאבק הזה אינו מתנהל רק באופן עצמאי בתוך האינטרנט אלא מקושר לשדות אחרים בחברה הישראלית. רשת האינטרנט הישראלית, שמסלול התפשטותה קשורה היטב למעמד החברתי כלכלי מייצגת את המאבק הזה ובד בבד מכוננת אותו. כשהגישה לרשת, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הון תרבותי הפכה לנפוצה הרבה יותר נוצר מקום למאבק על מיקום בשדה ועל היכולת לקבוע את הכללים ואת ההיררכיה. צריך ליצור, באופן מספיק נסתר את הכללים. מי יודע מה "נכון", מה הם האתרים שצריך להדיר רגליך מהם, איך להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ולהיחשב "בן תרבות" בחוגים שצריך להימנות עמם. וכמובן יש את השאלה למי שייך האינטרנט הזותי, ומדוע "אנחנו" שהיינו פה קודם עם כל החברים שלנו, כשהכל היה קטן וחמים, נאלצים לסבול את נוכחותם של האחרים, עילגי הלשון.
ה"נטיקט" – אתיקת האינטרנט שהם מזכירים היא במקרים רבים פרקטיקה של הדרה, המאפשרת לסנן החוצה את אלה שמקרוב באו ועושים שימוש לא מכובד באפשרות הגישה של "כל אחד" , שאיננו "אנחנו" מהסוג המתאים,לרשת. השימוש באתרי הרשת החברתית משמש אף הוא משאב חברתי ליצירת מיקום. כך למשל סח לי מישהו (שלא אזכיר בשמו כי לא קיבלתי רשותו אך אציין רק שיש לו 1000 עוקבים בטוויטר ו 3000 חברים בפייסבוק) שטוויטר הוא מעוזם של השמאלנים התל אביביים. הבת שלי אומרת לעומת זאת שטוויטר הוא פייסבוק של זקנים. השפה עצמה, נושא הספר כולו, היא מאפיין מובהק להבחנה עוד מימי "פיגמליון" . ב"עברית אינטרנטית" מוקדש פרק למפעלות התרגום של פייסבוק וויקיפדיה לעברית. הם לא מספרים על המחאות שפרצו ברשת עת הוחל בתרגום פייסבוק לעברית. מה שהנגיש אותה לאוכלוסיית ה"ערסים" שיפריעו בנוכחותם המגושמת. (וייסמן וגונן מקדישים לשאלת העברית והאנגלית שתי פסקאות בפרק הפותח, אך לא מרחיבים). כשהם עוסקים בשאלת ההטרדות באינטרנט ומדגימים זאת דרך פורום שניהלה חנה בית הלחמי ובו התעמתה עם אחת, המכונה כאן "טלי" על עניין רענני כזה או אחר. אך לא עוסקים בטכניקת תיוג מגיב כ"טרול" ככלי להשתקה והדרה של דעות שאינן רצויות בהקשר המקומי.
מי שנמצא קצת בתוך התחום, יודע כי לא כל הבלוגים נולדו שווים, ולא כל הבלוגרים. וייסמן וגונן לא עוסקים,למשל, במשמעות החברתית פוליטית של ההבדל בין "רשימות" לבין "תפוז" ו"ישראבלוג". אפשר לתהות מדוע "ישראבלוג" ו"תפוז אנשים" קיבל ערך במילון המצורף, ו"רשימות" לא. אולי זה בגלל שכרמל וייסמן כתבה דוקטורט על בלוגים בתפוז וישראבלוג, ואולי אתר "רשימות" אינו אתר למחקר, כי שם יושבים החוקרים עצמם, שכותבים על האחרים.
אני, כמובן, לא יכול להאשים את וייסמן וגונן על שבחרו לכתוב ספר על נושא אחד שמעסיק אותם, ולא על אחר, שמעניין אותי יותר. וכך או כך, מחקרם החלוצי והמעניין פותח שער להרחבה והעמקה באותם נושאים שהעליתי, וברבים אחרים.