השנה, כחלק מתכנית הלימודים מצאתי קורס שאיפשר לי לשלב בין שני תחומים אהובים עלי – מדע בדיוני וסוציולוגיה. כמקובל, הגשתי עבודת סיכום שבה ערכתי ניתוח סוציולוגי של מוצרים תרבותיים מסוגת המדע הבדיוני. חשוב לי להזכיר שבגישות הרווחות היום בסוציולוגיה התרבותית וב'לימודי תרבות', בטלה ההבחנה בין 'תרבות גבוהה' ל'תרבות נמוכה' כקריטריונים איכותיים, והם הפכו למסמנים חברתיים בלבד. בשאלה מה המשמעות של ביטול ההעדפה הזו, מבחינה תיאורטית ופוליטית אני מתכנן לעסוק בהרחבה השנה, ועוד אספר לכם על זה. אך בשל התפיסה הזו אין העדפה אפריורית של מוצרים תרבותיים בהם רצוי שיעסוק המחקר הסוציולוגי- תרבותי, ובאילו לא. ולכן לא נדרשת הצדקה מיוחדת, או הסבר ממושך מדוע 'ראוי' או 'נחוץ' לכתוב על סרטי מדע בדיוני. זה מה שחוקרי תרבות עושים. עם זאת, אומר כי לדעתי המד"ב הוא אתר פורה במיוחד לניתוח סוציולוגי ואולי זה יכול להיות הסבר אפשרי לעניין שלי בשניהם.
ראשית הסוגה עצמה מתבוננת בעולם שלנו "מבחוץ" באופן דומה למבט סוציולוגי המדבר על 'הזרה'. אך יותר מזה, היוצר במידה כזו או אחרת של סבירות מדעית ועלילתית, מנסה להשליך מהמצב הקיים אל חברה עתידנית, וזאת במטרה ליצור ליצור הקצנה אמנותית. מתוך כך הוא מבקש להגיד אמירה חברתית באופן מפורש. לעתים רצונו יהיה להזהיר מפני השלכות עתידיות של טכנולוגיה, ובמקרים אחרים ההקצנה תיצור אמירה חזקה יותר על החברה שבה אנו חיים היום. בשני האופנים הללו המד"ב כסוגה עוסק בדרך כלל בהשלכות חברתיות של טכנולוגיה, ועושה זאת באופן גלוי.
עם זאת, בעת ניתוח יצירות כאלו צריך להזהר מליצור פסאודו-סוציולוגיה המנתחת את המציאות החברתית המוצגת ביצירה כ'עובדה חברתית' ולזכור שמדובר במוצר 'עשוי'. טעות רווחת בשיח הכללי היא לראות תמונה חברתית המוצגת ביצירה בדויה (בתוך הז'אנר ומחוצה לו) כתיאור עובדתי של החברה, במקום הבעת דעה על החברה. צריך לזכור שיצירת מד"ב אינה תיאור של מחקר קונקרטי הכפוף לעקרונות מחמירים, וניתוח הסוציולוגי יעסוק בין השאר בהבנת התימות התרבותיות שמתוכן היוצר עצמו פועל, ואליהן הוא מתייחס בעת יצירתו. עוד 'הערת אזהרה' היא הצורך להביא בחשבון שיצירת אמנות בכלל, וכפוף בנוסף לרעיונות המובעים בו לשיקולים אסתטיים, יצירתיים. נוסיף על כך במיוחד בכל הקשור לסרט קולנוע שהפקתו כרוכה בממון רב מאד,השיקולים הכלכליים בעת יצירתו ובהתכוונות שלו לקהל עלולים להשפיע על האמירה ומובהקותה, וגם זה ענין למחקר במסגרת לימודי הסוציולוגיה של התרבות.
אחת משאלות היסוד של הסוציולוגיה היא היחס בין הפרט לחברה (קוראים לזה אצלנו גם 'יחסי סוכן ומבנה' אבל אין הכוונה לג'ימס בונד המתחבא בבית נטוש, או משהו כזה) האם החברה קובעת לאדם את מה שיאהב, ילבש ויחשוב, או שמא הוא עומד בפני עצמו, אוטונומי לבחור בכל עת על פי העדפותיו. אני ניסיתי לבחון את השאלה הזו דרך עיון בשתי יצירות קולנועיות – Gattaca שכתב וביים אנדרו ניקול, וMoon שביים דאנקן ג'ונס. דיברתי על תחייתה של האאוגניקה כפרקטיקה רפואית וחברתית, קצת על המשמעות החברתית והמוסרית של פרקטיקות לרבייה מלאכותית והתערבות גנטית, וניסיתי לקרוא את שתי היצירות דרך הגותם של בורדייה וזימל. לדעתי, הסרטים הללו הם הסיוט של בורדייה וזימל, התממשות חריפה של כל מה שהם הזהירו מפניו.
(זהירות – מכאן והלאה הפוסט כולל ספוילירים)
גם זימל וגם בורדייה נתנו עדיפות למבנה, בעודם מנסים לתת מקום לפעולתו של היחיד. חברה שתעצים את התופעות עליהן דיברו, תהפוך לכזו שלפרט אין כמעט יכולת לעשות מאומה. הטכנולוגיה כפי שהיא מוצגת בסרט מייתרת את הדיון בשאלת יכולתו של הסוכן לפעול בתוך החברה, מאחר שהיא מייצרת מצב שבו החברה משוקעת באדם באופן העמוק ביותר וקובעת לו כמעט כל דבר.
ב Moon התאגיד העסקי המפעיל את בסיס הירח מבטל לחלוטין את הייחודיות האנושית שהייתה כל כך יקרה לזימל, וכמו מכריזה על תבוסת הניסיון "להגן על עצמאותו ועל ייחודו מפני הכוחות רבי העוצמה של החברה". לסדרת השיבוטים המכונים 'סם'. אין שום ייחוד אנושי, וחוויותיהם הבסיסיות הן תוצר של תודעה כוזבת שהושתלו בהם באופן מניפולטיבי. כל אחד מהם הוא שכפול, ללא קיום עצמאי וייחודי, וכולם יצורים אנושיים בני החלפה שהתאגיד יוצר וממית אותם מטעמים כלכליים טהורים.
Gattaca הוא כל מה שבורדייה מחה נגדו, באופן מוקצן הרבה יותר. החברה המעמדית מגיעה למלוא שכלולה, מרחם ועד לכוכבים. נגישות לבתי ספר, למקומות עבודה הכל נקבע מראש. בורדייה כתב על חוסר הנגישות של השכלה לבני המעמד הנמוך בגלל שלא רכשו את ההביטוס הנחוץ ב Gattaca הסיבה היא העדר ביטוח. ולמעשה הביטוס משוקע עמוק בתוך הגוף במובן המילולי ביותר. עוד בטרם הלידה, ומערב באופן קיצוני את ההבניות החברתיות אל תוך הגוף. ו'הון מגופן' מקבל משמעות אחרת. ההעדפות החברתיות משוקעות בתוך הגוף כאובייקט ולא כמטאפורה.
Gattaca ו Moon הם בעיני דיסטופיות מדעיות, ואיני מקבל את האופטימיות המסויגת של Gattaca . דווקא הכפייה שם חזקה הרבה יותר מאחר שהיא וולונטרית כביכול, ומובנית עמוק יותר בתוך התפיסות החברתיות הליברליות. הברמאס כותב על גבולות מוסריים לאאוגניקה ואומר כי "בחברות ליברליות יש לכל אזרח זכות שווה להגשים את תכניות חייו האינדיבידואליות "בהתאם למיטב כוחותיו" אך בעוד שלילד שנולד אל משפחה ועבר תהליך של חיברות יש את היכולת לדחות את העדפותיהם החברתיות והמוסריות של הוריו, לילד שהמבנה הגנטי שלו תוכנן מראש, אין את האפשרות הזו. ולצערי אין לי אלא להסכים עם קביעתו שהביו-טכנולוגיה חותרת בחשאי תחת זהותנו כבני המין האנושי, והעתיד אינו נראה מבשר טובות.