שנת הלימודים השניה בתואר השני השני שלי כבר בעיצומה. השנה לקחתי רק שני קורסים שנתיים, אני לא ממהר לשום מקום, ורוצה להספיק להנות מהדרך. הקורס הראשון עוסק באכילה בהפרעה, ומלמדת אותו ד"ר סיגל גולדין, סוציולוגית שחוקרת את הנושא כבר שנים, ומרצה בתכנית. הנושא הזה כשלעצמו מרתק אותי, ועוד יותר מהנושא הקונקרטי – הענין הכללי . החיבור המאתגר בין פסיכולוגיה ופתולוגיה לסוציולוגיה, השאלה מה גבולות הנורמלי ומה מקומו של הפיקוח החברתי ביצירת תופעות שאנחנו כחברה מערבית נותנים להם טיפול במסגרת מדיקלית. אודה ולא אבוש – השיח הפסיכולוגיסטי שולט כל כך בכל מקום, שאני מוצא נחמה בקרב ידידים, שיודעים שיש סוציולוגיה בעולם. הקורס השני תיאורטי ביותר ועוסק בתיאוריה וביקורת של הספרות והתרבות את הקורס מלמד ד"ר גור זק שזו לי הפעם הראשונה ללמוד אצלו. כאן אני נמצא מחוץ לסביבתי האינטלקטואלית המוכרת, בקרב חוקרי ספרות שלא מכירים את גירץ, ומעזים ללא שום יראת כבוד להשמיץ את לוי שטראוס קשישא, אבל אני בענין של להרחיב אופקים, הלא כן?
עוד מיזם אקדמי חדש שאני שותף לו יחד עם עדי וינשטיין, חברתי לספסל הלימודים, הוא "חברותא". קבוצת קריאה בחסות התכנית שמיועדת לתלמידי תואר שני וצפונה, בה נשב ונשוחח על טקסטים. אנחנו בחרנו בנושא היחס לתרבות ההמונים מאסכולת פרנקפורט ועד אווה אילוז. מבחינתנו זו הזדמנות לשבת בנחת עם אנשים ונשים ולעסוק בשאלות חשובות, ללא ריצה ממאמר למאמר או לשם ציון. אנחנו נפגש פעם בחודש, בעז"ה, ויהיה מענין ומאתגר, כך אני מקווה. למעונינות להצטרף – היום או מחר אכתוב בבלוג השני שלי ,"תרבות אגודה", פוסט נרחב יותר לתיאור הקבוצה, המטרות ומה צריך להביא איתך.
ויש גם את הקפיטליזם והתרבות, ענין שלאחרונה מעסיק אותי אפילו יותר מתמיד. לאחרונה, עם הופעתה של מה שכונה "המחאה החברתית" החלו ניצנים של שיח ציבורי על שאלות יסוד של חברה וכלכלה. התחילו לדבר על הקשר בין הקפיטליזם כתפיסה כלכלית לבין מה שאנשים רואים כ"חיים ממש", התחילו להתבאר הקשרים הסמויים שבין שערי הרבית בבורסה האמריקאית למחירי הגבינה הצהובה בשוק רמלה לוד. אני מנסה לעסוק בנושא זה בהבטיו התיאורטיים, ושואף – לא בהצלחה יתירה לקרוא ספרים ומאמרים בנושא. כמו למשל הספר "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית הכלכלה החדשה ושיח הטכנולוגיה", שכתב ערן פישר. קראתי עליו אצל אושי שוהם קראוס והוא (הספר, לא אושי) מונח על שלחני כבר שבועיים ומביט בי במבט עצוב. אצטרך איכשהו למצוא דרכים מופלאות לעשות יותר עם פחות זמן.
החיים יפים, בכל מקרה.