כשקיבלתי את הספר "שתיים" של מיטל שרון (חרגול, עם עובד 2011) שמחתי ואפילו לא שמתי אותו בצד כדי לקרוא עוד מעט והתחלתי מיד לקרוא. חשבתי שזה ספר על לסביות תל אביביות שנוסעות לברלין וזה יהיה ממש מעניין לקרוא אפילו שאני לא זה ולא זה ולא זה. ואולי בגלל זה וזה. והתחלתי לקרוא וראיתי שיש בו שני סיפורים מונחים, אחד של אפרת שהיא אישה צעירה שחושבת הרבה על כל דבר ומדברת במשפטים ארוכים על עצמה ואל עצמה וסוטה מנושא לנושא ומנסה בדרך פתלתלה להסביר את מחשבתה התועה. החלק השני מספר את סיפורה של יעל. גם היא צעירה, שחיה מספר שנים בברלין עם הוריה הישראלים, ובניו יורק וחושבת במשפטים קצרים וחתוכים, ובודקת ומנסה לראות איפה הגבול. ושתיהן, כל אחת בדרכה מנסה להבין את העולם הגדול והרחב שחי בתוכנו.
ויש גם את אתל, אהובת הנעורים של יעל שמערערת בביטחונה הרב את הבניין הרעוע מלכתחילה. כשחושבים על זה מבינים שאצל זוג נשים, משולש הוא סימטרי. אין פה שתי נשים שרבות על ליבו הרך של הגבר ויוצאות לדו קרב בערפל לפני הזריחה, או רעיה בוגדנית שמתעכבת במשרד בתירוצים מפוקפקים וחוזרת בארבע לפנות בוקר עם שאריות של עמבה על הצווארון. הכול הולך עם הכול וזה מה שעושה את זה מסובך יותר, וגם חבר הומו לא יכול לפתור את הסבך. ויש הורים, כלומר לכל אחד יש הורים, אבל אני מתכוון למהות "הורים" – אלה שיושבים במטבח ושותים תה, ומסדרים את הקערות הקטנות והגדולות, והולכים לעבודה שלהם הקבועה וחוזרים ומספרים איך היה במשרד ואתה חושב שהם רק יושבים שם ומחכים למות. ומצד שני נעים להישאר בבית שלהם כשהם נוסעים כי המזווה מלא ושכר הדירה כבר שולם מראש אבל אתה מביט בהם ומפחדת להפוך להיות הורים בעצמך, כי את נהיית פתאום בלי שהרגשת הורים גם בלי שיהיו לך ילדים. אז מה, צריך תמיד לפרק את הכול ולעזוב ולהמשיך הלאה? והבדידות? והשקרים הקטנים והגדולים שאתה מספר לעצמך, ואם תלך, מי יחבק אותך?
גמרתי לקרוא ואמרתי לעצמי איזה יופי של ספר, אולי אכתוב עליו פוסט על פוליטיקה של זהויות וטבעון ומגדר ותל אביב, ואז נזכרתי פתאום שאני לא אישה ולא לסבית ולא גר בתל אביב ולא הייתי אף פעם בניו יורק, וכשאני חושב על זה אני כבר הורים המון זמן, אז אולי כדאי שאלך לשתות תה במטבח.