מירב ארלוזורוב היא פרשנית בכירה, בעלת טור יומי, ועורכת מדור הדעות של TheMarker. למיטב ידיעתי היא שכירה בארגון בו היא עובדת. גילוי נאות – גם אני שכיר, כמו רוב המועסקים בישראל.
הבקר, כמדי יום, היא כתבה טור במוסף הכלכלי "דה מארקר" שעסק בסוגיה החשובה של דמי הניהול בגופים המוסדיים. "הגופים המוסדיים" אינו המוסד למבצעים מיוחדים ושלוחותיו, וגם לא סניפי המוסד לביטוח לאומי . הכוונה לתאגידים המחזיקים כספים של אחרים, משקיעים אותם במידה זו או אחרת של הצלחה וגובים תשלום עבור עבודה קשה זו. (אגב – לאותם בני מזל שיש להם כסף פנוי להשקעה קוראים "הציבור". אם מדובר בכספי פנסיה של אומללים שהכריחו אותם להשקיע ידובר בדרך כלל ב"גברת כהן מחדרה", שהיא ככל הידוע לי גיסתה של "מסעודה משדרות" אבל היא כבר מסיפור אחר). דעה רווחת היא שהתאגידים הללו לא מצליחים להשיג רווחים למשקיעים ונוטלים סיכונים מופרזים בחוסר אחריות. בעבור התנהגות בלתי אחראית זו הם נוטלים לעצמם "דמי ניהול" נאים וכדי בזיון וקצף. דה מארקר, במסגרת המסע שלו להצלת הקפיטליזם הניאו ליברלי מעצמו, מנהל מסע נרחב לשיפור דרכיהם הנלוזות (לכאורה, רק לכאורה) של התאגידים ועובדיהם. כל זה טוב ויפה, אך משהו תפס את עיני בדיון בו מחלקת ארלוזורוב חילוק חשוב בין "בנקים" שאף הם עסוקים בממונם של ישראל, לבין "מוסדיים" סתם. דיון מורכב הכולל אחוזים ושברי אחוזים המונחים בארון. וכך היא אומרת:
ההבדל המהותי בין הבנקים לגופים המוסדיים הוא כמו ההבדל בין שכיר לעצמאי. שכיר עובד בשביל הבוס שלו, וידאג לעשות את המינימום ההכרחי כדי לשרוד בעבודה. עצמאי עובד עבור עצמו, ולכן ישקיע את כל כולו בהצלחתו.
עכשיו, אחרי שאתם יודעים מה חושבת ארלוזורוב על איכות עבודתה, את מוזמנים להמשיך ולקרוא דה מארקר כל בוקר.
(-:
אגב, למה אין כאן אפשרות לסמן "אהבתי" למי שאין לו פייסבוק?
תודה
התשובה היא טכנית. זה יוצר התנגשות עם דברים אחרים שלא היה לי זמן לפתור. ותמיד אפשר לכתוב תגובה 🙂
מצויין