השבוע התפרסם סקר מקיף שערכו המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי על מגמות בישראל של זמננו. הסקר, כך הם אומרים נועד "לבחינת דמותה היהודית של החברה הישראלית בהיבטים של רמת דתיות, אמונה, ערכים ומנהגי דת ומסורת." הסקר נערך בשנת 2009 וכעת הושלם הניתוח. באתר המכון אפשר לקרוא את הניתוח המלא, והם מפרסמים גם את המסקנות העיקריות.
בין השנים 1991–1999 נמדדה ירידה מסוימת בזיקה למסורת היהודית, לעומת השנים 1999–2009 שבהן נמדדה עלייה בזיקה זו, עד לחזרה לערכים שנמדדו ב-1991 ואף מעבר להם. למשל, כשמדובר בשמירת מסורת: ב-1991 אמרו 24% מהמשיבים שהם "שומרים במידה רבה" על המסורת, ב-1999 דיווחו כך 19% מהמשיבים, ואילו ב-2009 נרשמה עלייה ל-26% שהעידו על עצמם שהם שומרים על המסורת במידה רבה. הפרשנות שניתנה ב-1999 לירידה בזיקה למסורת נסמכה על השפעתה של העלייה הגדולה מחבר המדינות. אפשר שבלימת הירידה שנמדדה ב-2009 היא עדות לכך שהעולים נטמעו בחברה הישראלית ואימצו במידה כזו או אחרת את המנהגים היהודיים ואת המסורת היהודית. בה בעת אפשר ליחס את הירידה הזאת לעלייה בחלקם הדמוגרפי של הדתיים והחרדים באוכלוסייה היהודית הכללית. עם זאת, חשוב להדגיש כי בעוד שחרדים ודתיים מעידים על עצמם כי הם שומרים יותר מבעבר על המצוות וקרובים יותר למסורת, הרי מי שהגדירו עצמם חילונים לא דתיים וחילונים אנטי דתיים לא העידו על עצמם ש"התחזקו".קיום מנהגים ואורחות חיים הקשורים במסורת היהודית. מהנתונים הסטטיסטיים עולה כי אמנם ככל שהזהות היהודית חזקה יותר כך עולה גם מידת הקיום של מנהגים יהודיים, אולם גם יהודים ישראלים המגדירים את עצמם חילונים ולא אנטי-דתיים, או אפילו חילונים אנטי-דתיים, מקיימים אחדים ממנהגים אלה. מתברר שיהודים ישראלים נאמנים במידה רבה לטקסי מעבר יהודיים (ברית מילה, בר מצווה, "שבעה" וכד'); פחות משיבים, אם כי עדיין במידה גבוהה למדי, מדווחים על שמירת כשרות (76%), אי-אכילת חמץ בפסח (67%), צום ביום כיפור (68%), הדלקת נרות שבת (66%) ועריכת קידוש בליל שבת (60).
עוד לא קראתי את כל הדו"ח, אעשה זאת מתי שהוא בעתיד. מה שכן הספקתי לקרוא הוא טורה של עמליה רוזנבלום שכותרתו "האל הטוב – אלוהים של דיסני מרשה לקנות באיקיאה בשבת". רוזנבלום, שקראה מן הסתם את כל הנתונים והתעמקה בהם, מספרת לנו ש:
רוב ילדי הגן מאמינים באלוהים. אפשר גם לתאר די במדויק את האלוהים שהם מאמינים בו. הוא גבר עם זקן לבן ושיער לבן, הוא יושב על ענן, מסתכל למטה, גומל לטובים ומעניש את הרעים. הוא בסך הכל די יווני, שילוב של זיאוס ופוסידון. סקר המכון לדמוקרטיה מבקש לבדוק אמונות, ערכים ושמירת מסורת בקרב יהודים ישראלים, אבל הדבר שעולה ממנו באופן הבולט ביותר הוא שאנחנו מאמינים באותו אלוהים של דיסני כמו הילדים שלנו.
בעיני, שכשרוזנבלום אומרת "אנחנו" היא לא ממש מתכוונת לעצמה, וזה יותר נשמע כמו "מה אנחנו רוצים לאכול היום" שאומרות האחיות בבית החולים הסיעודי. אך אולי אני טועה, והיא שייכת לשמונים האחוז שאכן מאמינים באלוהים, ולא לאחרים התוהים איך זה אפשר היום, ואיך קרה שאחרי שנות דור של חינוך דמוקרטי פתוח ונאור הקלריקל הקטן גדל והיה לאיש שמאמין באלוהים. לא השתתפתי בסקר, ולכן לה ולהם אספר קצת על עצמי, ואולי היא תבין קצת יותר מאמינים ואת הקשר שלהם לדיסני.
אני קיבלתי חינוך דתי בנעורי, בישיבה תיכונית וישיבת הסדר, וגם בבית. למרות החינוך הדתי אני מאמין באלוהים, ולא כמטאפורה. למדתי על מיתוסים עתיקים, קראתי את דוקינס, ולמדתי את פיטר ברגר,העפתי מבט או שניים בהוגי הנאורות, שמעתי על הכרזותיו של ניטשה, וגם את הלצת "מפלצת הספגטי המעופפת" אני מכיר. ובכל זאת, עובדת קיומו של אלוהים ברורה לי כשם שאני נושם, חושב, קיים.
נכון, אני לא משוכנע שמגילת אסתר היתה במציאות, ואני גם לא בטוח שמעמד הר סיני התקיים בדיוק כמסופר. אני לא לגמרי בטוח מה מקומן של כל המצוות המעשיות בחיי, ולא יודע בוודאות מה דמות אתן לה לשבת. אני לא הולך לאיקיאה או לשאר מתחמי הצריכה בשבת, משום שאני מתנגד לצרכנות כבילוי וחושב שלא צריך ללכת אליהם גם בימות החול, ומצטער על המערכת החברתית הגורמת לחלשים לעבוד ביום המנוחה. אני חושב שעדיף לא לנסוע בשבת אבל אני מסוגל להבין את אלה שרוצים להקדיש זמן למשפחתם ועושים זאת בדרך המקובלת בתרבות זמננו. אני מאמין ש"יש גמול למעשים טובים" גם אם לא בטוח שבמובן שרוזנבלום מתכוונת אליו, "מאלף בדולפינריום שזורק דגים מלוחים למי שלא נוסע בשבת וזוכר את השואה" למרות חיבתי לדגים מלוחים אני חושב שהגמול למעשים טובים היא המעשה עצמו, כי הוא טוב מעצם מהותו. אני מתלבט בשאלת השילוב הנכון בין יהדות ודמוקרטיה כפי שאני מתלבט בשאלות אחרות של ערכים מתנגשים, ושם מה לעשות, צריך להחליט "לפעמים כך ולפעמים אחרת".
נער הייתי וגם זקנתי, ואני מכיר טובה לגננת רבקה ולשאר חברותיה, אך אני כבר לא מפחד משלשת הדובים של זהבה, ולא משחק בקוביות העץ הגדולות. ולכן, עמליה רוזנבלום, את טועה. לא אלוהי דיסני, ולא מ שלמדתי בגן. האלוהים שאני מאמין בו הוא אלוהי אבותי – אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב.
עמליה רוזנבלום היא ביתו של אדם ברוך ז"ל ,אם יש לה אלהים הוא לא אלהים שהביא את שואת יהודי אירופה בגלל תנועת ההשכלה והציונות(באופן אישי אני א-ציוני).
אני חושב שהרבה אנשים שוכחים בדיון על אתולוגיה שיש מספר הוכחות לקיום האלוהים. נכון שאלו לא הוכחות מדעיות דוגמת "מדדנו את הקיום של אלוהים". אבל חשוב לזכור שהמדע מבוסס על אקסיומות ומערכת הגיון שאיננה נגזרת מידע בבסיסה אלא מפילוסופיה.
אני ממליץ לקרוא על רלטיביזם כהתחלה לכל הדיון התאולוגי והאמת כהתחלה לכל סוג של חשיבה. כשבאמת מבינים את צורת החשיבה הזאת מבינים שזו לא "אמונה" או "פילוסופיה" כפי שאנשים פוסלים את זה להיות, אלא מערכת לוגית שאינה פחותה מכל המערכות הלוגיות איתן אנו בונים היום מחשבים.
למען האמת, זה ממש מדהים לראות, מי שמסוגל להבין גם רלטביזם וגם את תורת היחסות של אינשטיין, כיצד הפילוסופיה והמדע, ככל שהם מתחדדים, הם נושקים יותר ויותר.
בכל מקרה הרלטביזם מעלה הוכחה אחת לקיום האלוהים מעצם ההגדרה שדבר קיים בתוך המסגרת המקיימת אותו. דהיינו, אלוהים קיים מתוקף כך שיש אדם המקיים אותו.
זה נשמע סתם מעגלי ומטופש, אבל במידה רבה, כמו שאמרתי, זה הבסיס לכל החשיבה המדעית שאנו כל כך משבחים.
יש גם את ההוכחה של דקרט נראה לי לגבי כך שהאדם שואף לשלמות והשאיפה לא יכלה להתקיים ללא היתה קיימת השלמות.
אני חושב שעיקר הבעיה של אנשים עם תאולוגיה, זה הקישור הזה שעשית בסוף הפוסט. הם מקשרים את אלוהים לאסוציאציות רעות בעולם ולסיפורים כאלה ואחרים שנראים להם דבילים. כמובן שהם פוסלים את העובדה שאמונות מטופשות של היום (דוגמת העולם הוא שטוח) הם "המדע" של פעם. גם האתולוגיה עצמה הייתה בעבר תהליך התקדמות רעיונית. אני יודע שזה קיטש לתת את קוהלת כדוגמה, אבל מי יכול לקרוא את הדבר הזה ולא לדבר על נאורות וקידמה מטורפת.
דבר קיים בתוך המסגרת המקיימת אותו.
היכולת להעביר את "קיום האלוהים" איננה דיון עובדתי. אובייקט האלוהים הוא חיצוני למסגרות מסויימות ועל כן איננו יכול להתקיים בהן. בהקשר הזה, יש החמצה בעיניי לחילונים הקשים, שמדבר עליה גם סם האריס, שהם מפספסים חוויות "רוחניות" ו"הארות", שמי שחווה דברים כאלה, יודע שהן לא מבוססות ישירות על ידע, אלא תחושה מוזרה שלפתע חצית איזה קו דמיוני ופתאום אתה מבין משהו.
מי שלא, כמובן חושב שלקחתי אסיד ואני מזיין את השכל.
ההפרש החוויתי הזה הוא בדיוק – דבר קיים בתוך המסגרת המקיימת אותו. עד שלא נחצה הקו, אלה יצעקו על אלה ולהפך וכלום לא ישתנה. אגנוסטיקה הדדית היא הפתרון המתבקש בהתנגשויות בין מערכות שכאלה.
דרך אגב, לאלה שחושבים שלקחתי אסיד, גם אסיד עצמה (שאכן לקחתי בעבר) זו חוויה המתקיימת רק בתוך המסגרת המקיימת אותה. האם אתם יכולים להסביר את התחושות והחוויות האלה לאחר מכן בצורה שבאמת תשקף אותן? אם כן, האם יש לתיאור הזה יכולת קיום אצל אחר שתספרו לו על כך? לא שהוא יבין שהדבר קיים מבחינתכם, אלא שהדבר יקויים מבחינתו מעצם התיאור שלכם אותו?
כמובן שלא
דבר קיים בתוך המסגרת המקיימת אותו.
תודה על התגובה הארוכה, אך אני לא בטוח שהבנתי את דבריך. אני מניח שהתכוונת לתיאולוגיה ולא לאתולוגיה וזו רק טעות סופר, אך גם ככה לא הבנתי מה הטיעון. לא התנסיתי מעולם בחומרים מסוג אסיד ודומיו כך שאיני יכול להזדהות אישית עם הטענה שלך בנושא, ואולי גם זה פוגע בהבנתי.
לאורך ההיסטוריה הועלו טענות רבות שנחשבו "הוכחות לקיום האל", בתוכן זו של דקרט, שהיום לא נחשבות משכנעות. מצד שני – הוכחה אחת סופית ומוחלטת לאי קיומו של האל לא ניתן לתת באופן שתשכנע מאמינים, מאחר שהם תמיד יוכלו להגיד שהאל הוא מעבר לתפיסה אנושית ולמחשבה אנושית ולפיכך שום טענה אינה תופסת לגביו.
מה שאני מבקש לומר כאן, באופן מפורש ומשתמע הוא שני דברים. הראשון – אני משוכנע בקיומו של האל, למרות הרבה מאד טענות מלומדות ששמעתי ואף הבנתי מאתיאיסטים מלומדים. השניה, אולי לא חידדתי אותה כהלכה – אנשים מאמינים אינם חבורה של שוטים הזקוקים למישהו שיאיר את עיניהם. ואוסיף, בהקשר לדיון זה ואחרים, כי טענה המתבססת על המחשבה שרוב העולם הם שוטים גמורים, שגיבשו את תפיסת עולמם רק כי שטפו את מוחם בהבלים, היא יותר נסיון נואש להתמודד עם היותך מיעוט באמצעות העלבת יריביך הרבים מאשר טענה של ממש.
כן אכן, אם כתבתי אתולוגיה התכוונתי לתאולוגיה. אני חושב שאני מפתח דיסלקציה עם השנים.
הטענה שהאל הוא "מעבר ליכולת בני האדם לתפוש" איננה נכונה. כוחותיו יכולים להיות מעבר לספקטרום שלנו. תכונותיו. אופיו. כל הדברים האלה. אבל עצם הקיום של דבר איננו נגזר מכל זאת. או שהדבר קיים או שלא. גם ההנחה שדבר קיים ("בוא נדמיין לרגע שיש דבר…") מקיימת אותו.
אני כן מאמין שרוב האנשים הם טיפשים (גם חילונים וגם דתיים) אבל אני מאמין שזה באשמת האנשים התבונים שאיפשרו את ההדרדרות הערכית והחינוכית של שאר הציבור. במילים אחרות אני חושב שהעולם שלנו רדוד, אבל לא כי הוא גנטית רדוד (יש לאנשים את היכולת להחכים, זה פשוט קשה כשמערכת החינוך כושלת והאח הגדול רץ בטלויזיה).
"אני משוכנע בקיומו של אלוהים" לא אומר דבר. כל מיני משחקים מילים להחליף את המילה "מאמין" לא ייפתרו את הבעיה העקרונית. אתה צריך לומר ולהודות בפני עצמך: האם יש לי הוכחה לוגית, בה אני יכול לעקוב שלב אחרי שלב ולהסיק בוודאות את הקיום של אלוהים (לא אלוהי אברהם או אלוהים טוב או אלוהים חושב. רק אלוהים)."
גם ליהדות, דרך אגב, יש הוכחה כזאת, שמדברת על שרשרת יוצרים (זו טענה לוגית למרות שאנשים מסרבים לראות אותה ככזאת):
אם דבר נוצר הרי שיש לו יוצר
אם אין לו יוצר הרי שלא נוצר
תמשיך עם השרשרת הזאת של יוצר-נוצר-יוצר-נוצר-יוצר-נוצר וכן הלאה
או שיש יוצר ראשוני אשר הוא עצמו תמיד היה ולכן הוא מעולם לא נוצר
או שהשרשרת עצמה היא אינסופית (קצת יותר מוזר אבל אפשרי מתמטית) ומעולם לא החלה
שתי האופציות קוראות לדבר אשר נוצר אך אין לו יוצר:
שזו הגדרה מדוייקת לאלוהים – אם מורידים ממנו את כל העומס התאולוגי (משמע ההיסטוריה וכל מה שאנשים מקשרים אליו).
אני כתבתי פעם הוכחה דומה לזאת רק שמסתמכת על מונחים בפיזיקה. כך בחשבון, שאנשים חושבים שהבעיה בהבנה היא היכן שהמתמטיקה מתחילה להכיל הרבה משתנים וכולי. בעיניי הבעיה האמיתית היא שאנשים חלוקים על הבסיס של הלוגיקה. ממש העקרונות. לכן הם לא יבינו מדוע דבר שנוצר ואין לו יוצר הוא פתרון לשאלת קיום האלוהים.
ההוכחה שהצגת מקורה באריסטו והיא אומצה על ידי הוגים יהודיים בימי הביניים.
בתנ"ך, קיומו של אלוהים הוא אקסיומה. אין לו הוכחות לוגיות. וכך, לפי התרשמותי, אצל רוב המאמינים, אפילו חכמים ונבונים היודעים את תורת ההגיון.
לא נראה לך מאוד מצחיק, שאנשים שלא מאמינים באלוהים, שלא לומר אנטי-מאמינים, מתחילים לחלק ציונים לאלה שכן מאמינים, על מידת רצינותם ודבקותם, על מה שמותר או אסור להם לעשות בתחום הדת, להכות אותם על חטאיהם, לפקפק בעומק אמונתם וכו'? זה כאילו שאני אבוא לחבר אחד שלי (בלי שמות) שהוא פרופסור אתאיסט מוצהר (ומובן שהוא בודק בציציותי ומצקצק בלשונו בכל פעם שמתברר לו שאיני מדקדק בקלה כבחמורה לפי נוסח חסידי ויז'ניץ), ואודיע לו לאותו חבר שאין הוא נחשב בעיני אתאיסט ראוי לשמו וכלל איני מאמין לאתאיזם שלו, עד שלא ישוב ויחבר עורלה לאיבר שאותה עורלה נגזלה ממנו בלי ששאלו את פיו. העמליה הזאת ושאר מרעיה באותו עיתון שהיא עובדת אפילו לא מבינים עד כמה מגוחכת היא עמדתם מרוב שהם מתייחסים אל עצמם ברצינות תהומית שכזאת, וסבורים שבכוחם להיות מורי הלכות לאנשים מאמינים הגם שהם מבינים בעניינים שבאמונה בערך מה שמבין חמור חמורותיים בקוניאק מסוג רמי-מרטן.
כן. זו תופעה מוכרת. שומרי הסף של הדת הם החילונים המושבעים שלא מבינים למה את לא דתי כמו שהם החליטו שצריך להיות.
ולגבי "הארץ" ואורי משגב. הם לא הפנימו את העובדה, שאמנם היא מאד מצערת מבחינתם אבל היא עובדה, שרוב העולם מאמינים באלוהים, וככל הנראה מה שטעון הסבר הוא אלה שלא מאמינים, ולא להפך…
אתחיל בציטוט: סטטיסטיקה היא כמו ביקיני, חושפת הרבה רק לא את הדברים החשובים באמת (ונניח לרגע את הסקסיזם בצד).
80% מאמינים באלוהים ושליש אוכלים בחוץ או הולכים לבריכה ושני שליש מדווחים על טלויזיה בשבת. ישנה ירידה בנתונים בין 2009 ל-1999 אבל יש גם שינויים כלכליים בין התקופות (לפני משבר ואחרי משבר) כך שקשה להעריך (לא התעמקתי האם הם בחנו מרכיב זה בניתוח).
אז הרוב מאמינים באלוהים. מה זה בדיוק אומר לא ברור. אולי זה מצביע על שפיות – כלומר שהאמונה באל נודדת לה לעבר החילוניות בלי לערער אותה ואולי זה מעיד על התחזקות דתית (אם כי זה לא מתיישב עם שאר הנתונים). בעוד שהרוב המכריע מדליק נרות בחנוכה רק שליש שומעים את מגילת אסתר. הפילוח בנתונים הללו לפי שנים גם מעניין – יותר חושבים שחגים הם חשובים, אבל פחות מקפידים על חמץ או שמיעת מגילת אסתר.
סך הכל זה סקר מעניין שמאפשר לחשוב על תהליכים בחברה הישראלית אבל הוא רחוק לטעמי מלספק תשובה ברורה לשאלה כלשהי ומן הסתם ישמש כדי לחזק את העמדות המוקדמות של מי שקורא אותו (כרגיל).