אסף פדרמן מספר בבלוג שלו על חידוש מקצועי בכנס שהשתתף בו:
יש כבר הרבה מחקר על קשיבות כטיפול מניעתי לכמה בעיות פסיכולוגיות. עכשיו עסקים ואירגונים מתחילים להתעניין ביישום של זה אצל מי שאינם ממש חולים, אבל נמצאים בסיכון או סובלים באופן מינורי. זה לא התחיל במשבר הפיננסי, אבל יכול להיות שהוא תורם. כמו שפקידה בכירה בקופת החולים האנגלית שהיתה שם הציגה את זה: "היום אנחנו נדרשים לעבוד קשה יותר, עם פחות אמצעים, ולהשיג תפוקה גדולה יותר". אין פלא שלחץ בעבודה הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר, והמשפיעים ביותר, על אירגונים. העדרות מעבודה בגלל בעיות שקשורות בלחץ היא בעייה אקוטית במגזר הציבורי: התמוטטות עצבים, דיכאון, מיגרנות, או סתם "יום מחלה" להתאוששות גורמים להפסדים בכל המגזרים. [—–]לעומת התמונה העגומה הזו, יש בכל זאת אירגונים, או יותר נכון מנהלים בתוך אירגונים, שהבינו שהרעיון שלחץ מגביר תפוקה הוא מיתוס מזיק ושעדיף ליצור תרבות אחרת. כבר חשבו על זה קודם, כמובן, אבל הנה זה חוזר. במקום לחץ הם מחפשים דרך לעזור לעובדים להישאר שפויים, מרוכזים ונחמדים יותר לעצמם ולאחרים. התקווה היא שזה גם יגדיל את התפוקה, ימעיט את ימי המחלה, ויקטין את תחלופת העובדים.
אני לא בקי בטכניקת ה"קשיבות" שפדרמן מדבר עליה, ואני בטוח שכוונותיו טובות. אבל איכשהו נראה לי ש"להישאר שפויים, מרוכזים ונחמדים יותר לעצמם ולאחרים" היא מטרה חשובה כשלעצמה, ולא רק למען האינטרסים של מקום העבודה. אבל פדרמן לא לבד.תכניות מסוג זה, של שיפור רווחת העובדים למען הקטנת מספר ימי המחלה הן ענין נפוץ. ישנם ארגונים שאף מנהלים "תכניות בריאות" ומשדלים את עובדיהם לרוץ ולקפץ אנה ואנה למען שיפור בריאותם (בדרך כלל על חשבון זמנם הפנוי המועט, אבל לעתים גם במשך אחת מתוך שתים עשרה השעות שהם במשרד), ומגדילים לעשות בהטפות מוסר על האסון הטמון במשקל העודף. וכל זה, כפי שאמר מרקס קשישא, בשביל לשמור על "הערך העודף". כדי שהעובדים ימשיכו לייצר וליצור לתפארת התאגיד ובעלי המניות. אני לא אוהב את העזרה הזו. אבל למה זה רע, ישאל השואל. למעסיק יש אינטרס, והוא דואג לך וזה טוב גם בשבילך, אז למה אתה מתנגד כל כך?
קודם כל, צריך תמיד לחשוף את האינטרס ולפרק את השיח ש"דואג לעובדים", ולהזכיר לנו שמדובר בעוד מנגנון להפקת תוצרת מהעובדים. שלא נחשוד פתאום במישהו שחושב שמגיע לאנשים משהו בשל היותם בני אדם הראויים לכבוד ורווחה, ושהאינטרסים שלהם, בתור שכאלה, צריכים להיות שיקול משמעותי בקבלת החלטות. זו . להיות "שפוי מרוכז ונחמד" זו זכות מהותית של האדם כאדם, בלי תלות בסוגית התועלת שענין זה מביא לעסק. צריך להתנהג בכבוד לעובדים תמיד, ולא לרדות בהם. בין אם זה בדרך של שוט, ובין אם בדרך מתוחכמת הרבה יותר. חשוב להזכיר שהדאגה לרווחתם של העובדים כ"משאב אנושי" אינה המצאה חדשה של יועצים ארגוניים מחבקי עצים ושופעי רצון טוב, ושורשיה עוד בתקופתו של פורד שהקים שכונות לעובדים. ראו נא את השיר המופלא הזה (מובא בספר "מכונת הארגון" מאת יהודה שנהב):
שומה עלינו להראות לפועל את העבודה,
את הדרך לעשות את, עד שידע
וחובה עלינו לתת לו את הכח
שמניע את העולם וגורם לו לצמוח
כי רוח הקדמה נולדת לעוף
מגברים מחושלי נפש וגוף,
ולא נמושות השורצים בדממה
בגטאות, שכונות עוני ובתי אדמה !
…..
כך שלמדנו לשים את לבנו
לבריאות העובד,פן תהיה בעוכרינו,
שזוהי דאגתנו כבני-אדם
וכחיילים הנלחמים בחזית אחת
….
מחובתנו לדאוג למצבם הבריאותי
כי לעושרנו הם המקור האמיתי !
מתוך השיר "רוח הניהול" מאת ברטון בריילי
אמריקן משיניסט 34 : 1.1.1914 (תרגום אביעד רז)
גם בסרט "זמנים מודרניים" , המדבר על הסרט הנע כאמצעי ייצור, דואגים לצ'רלי צ'פלין לארוחה אוטומטית, לרווחתו כמובן, אבל זהו חלק מתהליך הרדוקציה של האדם למכונה, ממש כמו צ'רלי צ'פלין בתמונה המפורסמת בה הוא הופך לחלק מהמכונה. והיום – את ה"גברים מחושלי נפש וגוף" של תחילת המאה הקודמת, החליפו היום אנשים ונשים שמחים בחלקם, אסרטיביים ותאבי הצלחה. אבל במידה. לא להגזים שלא יתפרקו חס וחלילה, כי קשה להכשיר עובדים חדשים בכל פעם, שלא לדבר על עלויות ימי המחלה המשבשות את המאזן. נכון, יש פה שיפור לעומת הימים בהם ילדים עבדו במשמרות של שתים עשרה שעות, והיו כבולים למכונות שלא יברחו, ומדי פעם הצליפו בהם רק כדי לאלפם בינה.
ולכן – אם אתם רוצים שאהיה רגוע, עליז ושמח, תנו לי ללכת הביתה בשלש וחצי. גם ארבע יהיה בסדר, ובאופן כללי תהיו נחמדים. אני די משוכנע שבטחון תעסוקתי יעזור הרבה יותר מסדנה אחת או שתיים. אבל דברים כאלה עלולים לפגוע בפריון, ובקדושת "הגמישות התעסוקתית". לכן עדיף לטפל במקנה, שיתן יותר חלב, ואם צריך – גם בשר.
==
עדכון: אסף פדרמן השיב ודיבר על "קשיבות אפילו בתאגידים נצלניים", ואני עניתי לו בפוסט "נפש וגוף 2"
תודה גלעד על האזכור וההתיחסות. לכאורה אפשר לראות את זה באופן ציני כמו שאתה מציע: עוד רעיון שנועד בעצם לדכא את העובדים. כמובן שאתה צודק שיש מתח בין האינטרסים של בעל אמצעי הייצור לבין האינטרס של העובד. אבל המתח הזה, על פי הגדרתו המרקסיסטית, תמיד יהיה (בכלכלה קפיטליסטית), בין אם העובדים יהיו לחוצים ומסכנים, ובין אם הם יהיו עליזים ורגועים. אז אני צריך לשאול ברוח הפוסט, מה האינטרס שלך? האם אתה מקווה בסתר לבך שלעובדים יהיה כל כך רע שהם יקומו על המעסיקים והמהפכה תוביל לשינוי השיטה הקפיטליסטית? המממ. במקרה הזה, באמת כל צעד לקראת שיפור איכות החיים של העובדים הוא צעד ריאקציונרי…
אני מציע זווית קצת אחרת. השיטה הזו משנה את איכות החיים של עובדים ושל כאלה שלא עובדים. שים לב גם שבהרבה מקרים לא היה מדובר בגופים מסחריים או בבעלי הון ומניות, אלא באירגונים ציבוריים. זה לא כל כך חשוב בעיני כי מי שעומד לנגד עיני הוא האדם, לא האירגון – אני לא יועץ אירגוני. הקורסים עושים הבדל אמיתי, שמפחית לחץ, מגביר את הצלילות, ומקרין על התקשורת של אנשים עם החברים שלהם לעבודה ועם המשפחה.
ה"אינטרס" שלי הוא ביקורתי. להצביע על השיח ולנתח אותו. זה מה שאני עושה בבלוג. אני מאמין לכוונותיך הטובות, אבל מבקש לשים את הפעילות בתוך ההקשר שלה, שהוא המשך הלחץ על העובדים והכפפתם לסדר היום הארגוני. כדי להבהיר הדגמתי כמה חלופות אחרות שלדעתי הן אלה ששמות את האדם במרכז. מה שהצעת נראה לי במידה מסוימת דומה להצעת תרופות משפרות ביצועים לספורטאים כדי להפיק מהם עוד שניה מהירות.
ואגב, ארגונים ציבוריים היום מאמצים בחדווה את השיח העסקי קפיטליסטי, כך שזה לא ממש משנה.
התשובה הנכונה לשעות עבודה מרובות ולחוצות היא פחות שעות ופחות לחוצות.
לתרגל מדיטציה כמוצא לאורח עבודה מזיק, דומה למי שזורק על עצמו בוץ ביד אחת ומנקה את הלכלוך ביד שנייה. לא נכון ולא יעיל.
דווקא כמי שמתרגל מדיטציה בעצמי (אם כי לא את הטכניקות המוזכרות) חשוב לי לשמור על אורח חיים בריא ומאוזן. וכמי שגם בא מעולם היי-טק הידוע לשמצה, אני יכול להעיד ששעות עבודה רבות ולחוצות אינן גזירה משמיים.
פינגבק:קשיבות אפילו בתאגידים נצלניים | גלות רוחנית
פינגבק:נפש וגוף 2 « ספר חברה תרבות
הבעיה היא שאינך מבין כלום בפילוסופיה, ועד שלא תבין למה קשיבות זה דבר חשוב, וזאת הדרך היחידה לאושר שאינו תלוי בנסיבות (בניגוד לאושר שאתה מחפש, שתלוי בנסיבות, והוא חולף וטבוע בפחד, ככה שלמעשה בראייה צלולה מדובר בסבל דומה שלא שונה מהסבל ממנו אתה סולד), אתה תמשיך לכתוב שטויות במיץ כמו שכתבת כרגע. עד אז אפשר רק לקוות שאנשים לא יקחו את הדברים שאתה כותב ברצינות.
הנה דוגמא נגדית, למישהו שכן מבין על מה הוא מדבר:
http://kennethfolkdharma.com/2012/02/enlightenment-for-the-rest-of-us-the-buddhist-geeks-conference/
תודה לך על התגובה. כפי שאמרתי, איני מתיחס ל"קשיבות" באופן ספציפי, וראה גם את המשך הדיון.
עם זאת, עלי לומר שהתגובה שלך אינה ממש פרסומת נאה לדרך המבטיחה שהיא גורמת לאנשים להיות "נחמדים יותר לעצמם ולאחרים."
תודה גם לך על התגובה.
אני דוגמא בעייתית אבל זה סוטה מעניינו.
בודהה מעולם לא אמר שצריך להיות נחמד בכל הנסיבות, הוא אמר שכאשר צריך להגיד דברים קשים אך אמיתיים ומועילים, צריך לפתח תחושת תזמון ולהיות מיומן בדרך בה אומרים אותם. אני השתדלתי.
רבותינו אמרו "דברי חכמים בנחת נשמעים"
ובכל מקרה – לא הבנתי. אתה בענין של בודהה או של הפילוסופיה? ואתה לוקח את דברי ברצינות או לא?
תגובה לך.
ראשית, אני בנחת, ונראה לי שגם אתה.
שנית, אולי מיהרתי להשליך מן הפשט (ככה אומרים?) אל הכלל. על בסיס הרשימה הזאת אני מסיק שהעמדות הפילוסופיות שלך מאוד שונות משלי ולדעתי מאוד חסרות, ולכן אני מקווה שאנשים לא מושפעים ממך כהוגה דעות.
ובעניין הבודהה, כן אני בעניין של בודהה ושל הפילוסופיה. אני לא רואה סתירה, עם זאת, בין היתר העמדה הפילוסופית הבסיסית שלי היא שהאמת היא נטוית פניות, וגם העמדה שלו היא כזאת, ככה שאנחנו רואים עין בעין הרבה דברים.
אשריכם ישראל.
כאמור, איני רואה עצמי בקי מספיק בסוגית בודהה והקשיבות. לצערי לא התפניתי ללמוד נושא זה די צרכו על מנת לחוות דעה בו. עניני בפוסט הזה הוא מקומו של העובד ומערכת יחסי העבודה, ולצורך הטיעון אין הבדל בין סדנה לקשיבות וסדנה שתנסה לשכנע עובדים ברוח אפלטון שתפקידם להיות עבדים, כי זה מקומם.
על אף שבעבר כותרתו של הבלוג הזה היתה "הוגה דעות – לא כולן שלו" היה זה על דרך ההלצה בלבד, וקטונתי מלראות את עצמי כ"הוגה דעות". מטרתי אינה לשכנע, אלא לעורר מחשבה, ולפתוח לדיון ציבורי נושאים שאני חושב שמתקבלים כ"מובן מאליו" ויש לשקול אותם שנית.
אשר על כן אני מזמין אותך להמשיך ולקרוא בבלוג שלי (אפשר לעקוב בRSS, מנוי מייל, פייסבוק – הכל פתוח) ולהמשיך להגיב בכל עת שנראה לך.
אתה אומר שאין הבדל, אך מזוית ראיה בודהיסטית יש הבדל. יש עבודה שהפרי שלה זה אושר ויש עבודה שלא. מהזוית הזאת צריך לדעת שאי אפשר לחפש את האושר בסמסארה, וזה בהפשטה מה שאתה עושה. בכל אופן תודה על ההזמנה, אולי אני אמשיך לעקוב.
אתה אומר שאין הבדל, אך מזוית ראיה בודהיסטית יש הבדל. יש עבודה שהפרי שלה זה אושר ויש עבודה שלא. בכל אופן תודה על ההזמנה, אולי אני אמשיך לעקוב.
פינגבק:מק-מיינדפולנס וטעמים אחרים | מודעות קשובה
פינגבק:מק-מיינדפולנס וטעמים אחרים | גלות רוחנית