כמנהגי, סקירות קצרות והמלצות על ספרים לכבוד החג. לצערי – מעט באיחור, אבל נותרו עוד ועוד הרבה לקרוא. והיום חלק א' ובו שני ספרים.
הו מאמי
מצרים דורשת מישראל באופן רשמי להחזיר שני חלקי קברים של מומיות אשר מצאו אתמול (ג') אנשי רשות העתיקות באחד מהשווקים בירושלים. [—] על פי הדיווח, חלקי הקברים נגנבו ממצרים, הוברחו לדובאי ומשם הגיעו לירושלים דרך אחת ממדינות אירופה.[—] מדובר בשני מכסים של ארונות קבורה מצריים המכונים "סרקופגים", שאיתרו אנשי רשות העתיקות במהלך פעילות בשוק בעיר העתיקה בירושלים. המכסים, שנתפסו על-ידי מפקחי היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות, הכילו מומיות עתיקות. הם עשויים עץ ומצופים בשכבת טיח ועליה עיטורים וציורים בכתב מצרי עתיק. מומחים שערכו בדיקת תיארוך לקביעת גיל העץ, קבעו שמדובר בפריטים אותנטיים בני אלפי שנים: מכסה אחד מתוארך בין המאה ה-8 ל-10 לפני הספירה (תקופת הברזל), והשני מתוארך בין המאה ה-14 למאה ה-16 לפני הספירה (תקופת הברונזה המאוחרת)
פרופסור איונאס דרקאס נוסע לשטוטגארט עם מפקחת-משנה אנדרומכי קוטרומבה שהיא בתו של מי שכלא את הפרופסור בימי הדיקטטורה הצבאית ביוון. הם נוסעים כדי לנסות להבין לאן נעלמה המומיה המכונה איביקוס ששכנה לה שנים רבות אי שם באדמה, ואחר כך כמה עשרות שנים במרתפי המוזיאון, ולפתע נעלמה.
הפרופסור השוטרת והמומיה הנעלמת הם כולם גיבורי הספר "נוסטלגיה של דרקונים, או: המומיה והפרופסור" שכתב דימוסתניס קורטוביק (מיוונית: אמיר צוקרמן, הוצאת כתר 2012). דימוֹסְתֶניס קוּרטוֹביק , מבקר ספרות, מתרגם וסופר. נולד ב-1948 באתונה. נוסטלגיה של דרקונים הוא הרומן השלישי שכתב.
מאחר שמומיות אינו נוטות לצאת למסעות על דעת עצמן, הענין מביך למדי. פרופסור דרקאס, קומוניסט לשעבר חשוד שסייע לגנבים, או למצער מואשם שהתרשל במלאכתו והוא רוצה להציל את כבודו ולהחזיר את המומיה הנ"ל. בשטוטגארט הוא ינסה לברר מי רצח את איביקוס ז"ל, למה, ומתי. וכשהוא שואל מתי אין הכוונה לחוקר מקרי המוות שיאמר בבטחון – "הרצח אירע בין השעות 01:00 לפנות בוקר ל 3:00 אחרי הצהריים" או משהו כזה, אלא לשאלה החשובה האם זהו הרצח הקדום ביותר בתולדות האנושות (אם לא נביא בחשבון את הבל, כמובן). מהר מאד מתברר לפרופסור ולשוטרת הצעירה, שזו אינה הבעיה היחידה שלהם והשאלה החשובה לא פחות היא איך הם יצליחו להישאר בחיים (עד סוף הספר לפחות) כשבו בזמן כתות משונות מתחילות להתאבד בהמוניהן.
אם לכריכת הספר תאמינו, הספר הזה הוא "מותחן פילוסופי הנקרא בנשימה עצורה, וגם אלגוריה שנונה על יוון". לעומת זאת – אם כבר קראתם כמה ספרים וראיתם כמה סרטים ושתיתם כמה דברים תחשבו בוודאי לעצמכם שסיפור על צמד – מפקחת משנה צעירה ופרופסור מזדקן פזור דעת נשמע כמו קלישאת "הזוג המוזר" עם פוטנציאל למתח מיני מרומז בעדינות. ועוד תוסיפו כי חיפוש סובב עולם אחרי מומיות נעלמות ממלחמת העולם השנייה ומזימות קונספירטיביות נשמע כמו שילוב של אינדיאנה ג'ונס ודה – וינצ'י. ובכן ידידי החשדנים, נראה לי שאתם צודקים. קראתי את הספר מכריכה לכריכה ולא מצאתי פילוסופיה, ובוודאי לא אלגוריה. אבל, לזכותו של קוּרטוֹביק אומר שגם מתבניות עלילה ז'אנריות אפשר ליצור ספר חביב ומוצלח בהחלט. הספר כולל הרפתקאות ותהפוכות, יחד עם מסתורין ופליאה, היסטוריה עתיקה וקורותיהם של חלזונות עתיקים ובגדים משומשים. קוּרטוֹביק מצליח לשמור על קצב התרחשויות ועלילה, הדמויות מעוררות סימפטיה וסלידה בהתאמה למקומן בתבנית, והשיחות (במקור) הן ביוונית, כך שאפשר להשאיר את הפילוסופיה והאלגוריה ליווני אחר, אפלטון למשל, וליהנות בלי ייסורי מצפון מיותרים מהספר שלפנינו.
הרחמן הוא יצילנו
.jpg)
שמעתי שבקרוב יחקק "חוק הספרים". ענין חשוב שיש להסדיר שם הוא סוגיית הכיתוב על גב הספר. ואם ב"נוסטלגיה של דרקונים, או: המומיה והפרופסור" הפריזו מעט האופים בעדותם על עיסתם שהיא טובה, כאן כבר מדובר בחשש משמעותי לסיכון חיי התרבות בישראל, רומא וארצות הברית. וכל כך למה? הספר העדין הזה כולל סיפורים נאים, כל אחד נטווה בעדינות ועליו ציור בצבעי מים רכים. בגב הספר, שומו שמיים נטלו לעצמם הכותבים את החירות לספר לנו בקצרה את תמציתו של כל סיפור, ובכך ליטול את עוקצו, שלא לומר את נשמתו.
אבל אני מקדים את המאוחר. הספר "עד סגירת הגיליון" שכתב טום רקמן (מאנגלית: יעל סלע שפירו, הוצאת עם עובד 2012) מספר על עיתון בין לאומי ברומא שהוקם בשנת 1953 על ידי איל הון אמריקאי. השנים חלפו והעיתון, כמו כל תעשיית העיתונות המודפסת נאבק על קיומו. "עד סגירת הגליון" זכה לשבחים רבים ותורגם לתריסר שפות. שמעתי שבקרוב גם יופק סרט על פיו. הספר פורש לפנינו סיפור ראשומון, כל פרק מביא את סיפורו של אדם אחד, בדרך כלל מעובדי העיתון. גיבורי פרק אחד הופכים לדמויות משנה בפרקים הבאים. הסיפורים מתרחשים כולם בזמן הווה.הספר פותח עם לויד הכתב בפריז, עיתונאי ותיק שעתידו מאחוריו והוא מתקשה להסתגל לתהפוכות העתים. הפרק שאחריו מספר על ארתור גופאל, כותב ההספדים המיומן של העיתון, גם הכתבת הכלכלית, הארדי בנג'מין זוכה לפרק משלה והרמן כהן – עורך הלשון, גם העורכים הבכירים והזוטרים, ואפילו הקוראת הנאמנה זוכה לפרק משלה. בין פרק לפרק מובאים (בגופן אחר) אירועי העבר ומהם אנחנו לומדים על הנסיבות שהביאו להקמת העיתון, ועל מה שקרה מאז מותו של המייסד ועד עכשיו, בימים בהם העיתון נאבק על קיומו. ראקמן מספר לנו על חייהם של האנשים וכיצד עולמם משולב בתוך העיתון, והעיתון משולב בהם. אין כאן דם ואש ותמרות עשן, הכל בשקט לאט לאט בעדינות ובכישרון רב. לצערי נזדמן גם לי לראות מקרוב עיתון אחד דועך, עד שנסגר. יש שיאמרו כך דרכו של עולם, וישן מפני חדש תוציאו. הכלכלן ג'וזף שומפטר אפילו קרא לזה "הרס היצירתי" המאפשר את התקדמות הכלכלה הצמיחה והפריחה. כך או כך טום רקמן מצליח להביא אלינו פיסות של סיפורים אנושיים היוצרים ביחד את מרקם החיים לטוב ולמוטב.