השבוע נסענו לצפון. כלומר, לא ממש בצפון צפון, או בחשיפה לצפון אלא רק בצפון ישראל. אי שם ליד לבנון וסוריה. היינו בקיבוץ הגושרים, טיילנו גם בקיבוץ דפנה. בשניהם יש נחל באמצע הקיבוץ. כאילו כלום. כלומר כאילו המציאו את הקונספט של שמורות טבע הרבה אחרי הרעיון עם שלמת הבטון והמלט. ישבנו שם בקיבוץ דפנה ליד הנחל וחשבנו מחשבות עמוקות על שלום עולמי, כשלידנו המון שלטים המזכירים לנו שזה שטח פרטי, ואסור לעשות בו כל מיני דברים שאפילו לא חשבנו שאנחנו רוצים לעשות אותם בכלל.
אפרופו שמורות טבע ופרויקטים ושטחים פרטיים, היינו גם בחולה. בכניסה שילמנו ארבעה שקלים בשביל העגורים. מצבם קשה. ראיתי באמת בכניסה שלשה עגורים מנגנים בגיטרה עם נרתיק פתוח וזרקנו להם מטבע. אל תתייאשו עגורים, גם אהוד בנאי התחיל ככה. כך או כך, ראינו בחולה הרבה זוגות אופניים, וקצת סיקסקים, שתיים שלש חסידות בלי תינוק בכלל והרבה נוטריות. בקיצור, ראינו הכל, חוץ מציפורים. בפתח תקווה כבר יש יותר. ובעניין הנוטריות, הן אינן בנות הזוג של הנוטרים מתקופת המנדט אלא בעל חיים פרוותי שהביאו אותו לארץ כדי לגדל פרווה. 'פרווה' במובן של שערות. הנוטריות עצמן בשריות, אך אוכלות צמחים בלבד. במלים אחרות – לא הביאו אותן לכאן כדי שהנוטריה תגדל פרווה ותתחמם בשמש להנאתה אלא שמישהו אחר יהנה מאותה פרווה ממש כדי להתחמם בקור. ברגע שהבינו זאת, הנוטריות התכנסו בדחיפות, עשו הערכת מצב מהירה והחליטו שהמשך החיים כמין חיה קטנה ופרוותית עלול לגרום להם פרידה מהירה מדי מהפרווה והעור שמתחתיה. הם התנגדו לכך מאחר שהן זקוקות לו כדי לשמור על האיברים הפנימיים שלא יתפזרו לכל עבר. בשל כך, או שמא בגלל מזג האוויר, הפרווה שלהם לא הצטמחה כלל וכלל ולא הייתה מספיק ארוכה לטעמם של הפרוונים שבאכזבתם כי רבה הניחו להם לברוח מהחוות, והשתמשו בכלובים כדי להציק לחיות אחרות. הנוטריות לא היססו לרגע וקפצו לנחלים הסמוכים לגדול באין מפריע ולהסתובב בלי בושה עם פרווה קצרה ורטובה כל היום.
בגלל שהטיול שלנו לא היה בעונה, לא היו כמעט ישראלים. כלומר חוץ מהישראלים שגרים שם. חדר האוכל היה מלא בתיירים זרים, והיה ממש נורא. הם דיברו נורא בקול ודחפו בתור. טוב, לא דחפו, כי לא היה תור אבל כל השאר אמת לאמיתה. ובגלל שעון הקיץ ירד קצת גשם והרטיב את הנחלים. ובחדר האוכל הייתה מפית כזו ששמים מתחת לצלחת. (או לצלחות המתחלפות, כנהוג במלונות ישראל) ועל הנייר היה כתוב שפעם, לפני הרבה שנים היה שם הישוב "נחלים". ומסיבות שונות הגרעין שהקים את נחלים לא היה מרוצה ואסף את חפציו והלך לגור במקום משונה ליד עיר שספק אם קיימת בכלל. זה נשמע לי קצת משונה, אבל בדיוק הלכתי לקחת עוד אורז, אז שכחתי מזה. למחרת הלכנו לטייל סביב, ומחוץ לגדר, מצאנו שלט כחול ולבן. שם כתוב שצעירים חברי פועל המזרחי הקימו את מושב "נחלים" ואז "על רקע אי-הסכמות בעניין חלוקת האדמות באזור, שהועצמו על רקע ההבדלים האידיאולוגיים, הוחרם הישוב". וכך באנדרסטייטמנט של שלטים מטעם המדינה, מוזכר שלא הכול היה כל כך מוצלח אז, על הגורן בליל לבנה. הגושרים נשארו עם הנחל, הנחלים נשארו עם הנדל"ן, ככה שלא כמו במקרה של הנוטריות, לא ברור מי הרוויח ומי לא.
אחר כך הלכנו לצוק מנרה. שכמו החרמון הוא מין הר שעמד המון שנים ועכשיו הוא מקום כזה ששייך לאנשים ששמים שלטים ולוקחים כסף. בגלל שזה לא היה בעונה שילמנו פחות, ורק כמה עשרות נערות מוסלמיות בתכלית אך מצחקקות בהחלט שהגיעו לשם לטיול שנתי, וכמה משופמים מכובדים למראה שהגיעו כדי לחגוג את חג הנביא, הפריעו לשקט של הרכבל. (והיו שם גם כמה רוכבי אופניים עם כרטיסיה שבצד אחד יש ניקובים לרכבל, ובצד השני למחלקה אורתופדית ברמב"ם).
אני בן אדם עם שתי רגלים על הקרקע, והרעיון לעוף על חוט די דק כדי לראות ברושים מלמעלה לא היה ממש לרוחי. ובכל זאת, אזרתי אומץ שמתי נפשי בכפית ונכנסתי לרכבל, כדי שאוכל לעשות את מה שעושים כל המטיילים באשר הם שם – להצטלם.
אז הנה, אני על צוק מנרה.
