מבחן בוזגלו

מה זה משנה איפה אתה שוכב כשאתה מת, בבור קיבול מלוכלך או במגדל שיש בראש גבעה גבוהה? אתה מת. אתה ישן את השינה הגדולה, ודברים כאלה לא מטרידים אותך. נפט ומים לא שונים בשביל מאויר ורוח. איפה אתה פשוט ישן את השינה הגדולה. (ריימונד צ'נדלר "השינה הגדולה" מאנגלית:דוד חנוך)

היום אספר לכם על פיליפ בוזגלו. לא פיליפ מארלו, משהו על יד, בשכונה. פיליפ בוזגלו הוא בלש פרטי. הוא גר ביפו, ליד כולל אברכים שמפריע את מנוחתו בהשמעה בלתי פוסקת של "אדון הסליחות". ובמקום כוסית הגונה של ויסקי, הוא לוגם עראק.

"יתבטל העולם"(הוצאת כתר, קסת ספרים) הוא ספרו הראשון של אמיר חרש, מספר סיפורים, איש רמת גן שעלה לגור בירושלים עיה"ק. תחילתו של סיפור, כמו כל סיפור בלשי הוא בבלש מרוט ועלוב, פיליפ בוזגלו היושב במשרדו וחושב למה זה אנוכי. מדוע לא מגיעות אליו בלונדיניות מסתוריות המחפשות ציפור שנעלמה, ואף אחד לא שולח אותו למשימה מסתורית בקאריביים, והוא נאלץ לבלוש אחרי רמאי ביטוח בפרוטה. שום שאר רוח אין בעיסוק הזה, שהוריש לו הדוד הרצל. ואז, מגיעה מישהי. לא בלונדינית, אבל נואשת. "אתה חייב לעזור לי מר בוזגלו". עוד מעט ראש השנה, ויש לך זמן עד ליום הכיפורים כדי למצוא את האיש הנעלם. ומכאן, כפי שניתן לצפות, הדברים מתחילים להסתבך. וכשאני אומר להסתבך, אני מתכוון לזה. הספר הוא רומן רב-ז'אנרי. מין עירוב של מעשיה חסידית, סיפור בלשי, מדע בדיוני, מעשיות אלף לילה ולילה יחד עם סיפור אהבה, וכולם במציאות הישראלית של זמננו. שמו של הספר, שאוב מהמעשה בשבעה קבצנים, מתוך סיפורי המעשיות של רבי נחמן. הסיפור מדבר על השתוקקות, שהעולם כולו נסב עליה, ואם תכלה, יתבטל העולם. בתוך כך מופיעים בסיפור מחשבי על, סוחרי מתכות מפוקפקים, חברות היי טק יחד עם חסידי עולם חדש ושירת העשבים, כשברקע מטוסים מפציצים את המקום בו בחרת לנוח רגע. וכמובן הדוד הרצל שרוחו שורה על הכל. ויש גם אהבה, אמרתי. הספר יומרני מאד בריבוי הז'אנרים שלו, אך לאורך הדרך כמעט ללא תקלות הוא מצליח לעבור ביניהן בלי לשבור את הרצף הסיפורי ולהותיר את הקורא נבוך.בספרים כאלה לא מחפשים ממש סבירות והגיון. צריך הגיון פנימי שקושר את הכול ומחבר אותו לסיפור, כזה שמאפשר להשעות את חוסר האימון. מצד שני, כמו כל סיפור בלשי, הסוף מתקרב בקצב של דף אחד כל פעם, ועלילה מורכבת מאד מצריכה פתרון שיקשור את כל החוטים באופן משכנע מספיק, ובמיוחד בספר כזה , ומרני, הגבול בין וירטואוזיות לכשלון הוא דק מן הדק. האם הוא הצליח? את זה אשאיר לכם להחליט. אני חושב שכדאי לנסות.

פיליפ מארלו, האבטיפוס של הבלש הוא גם מודל של גבריות. לא רבת כוח ועוצמה אלא מוגבלת. עם זאת היא מוקד של יציבות ועוצמה. בגילומו של האמפרי בוגארט, הגבר האולטימטיבי היא הפכה ליסוד בתרבות הגברית במערב.  מארלו, כפי אומר דוד גורביץ' בספרו החדש "הבלש כגיבור תרבות – ספרות, קולנוע, טלוויזיה" כבר לא מצליח לפתור את כל הבעיות ולהשיב את הסדר החברתי אל מכונו, כמו שרלוק הולמס ובני דורו אצלם הסדר המוסרי שב למנוחתו. מארלו הוא בלש המתמודד בעולם הקפיטליסטי מתוך השלמה הגובלת בייאוש. אי אפשר לתקן את העולם, ורשע וטוב לו, ככה זה ואין מה לעשות. ובכל זאת, כמו בימים שגבר היה גבר הוא יודע להגיד את הדבר הנכון ולהעניק אגרוף פה ושם, כשצריך. לפיליפ בוזגלו אין שום דבר מכל זה. רק אפר ואבק. ובכל זאת פיליפ בוזגלו מוצא את עצמו במבחן משל עצמו כשהוא מתמודד עם שאלות של סדר קוסמי. אמונה ובחירה, היסטוריה ועתיד אפשרי.

פיליפ אחר, ווקסלר, הוא דווקא סוציולוג. בפתיחה לספרו “החברה המיסטית: חזון חברתי מתפתח”  (הוצאת כרמל, מאנגלית: יעל ענבר) אומר

“השערתי, או השלכתי, היא שהשינוי התרבותי לכיוון דרכים של מחשבה והוויה בעולם שכינינו בדרך שגרה “מיסטי” וכיום אנו מכנים באופן שגרתי “רוחני”, הוא בולט כל-כך, עד שיש לנו מחויבות אנליטית לקחת אותו ברצינות. לקיחת “החברה המיסטית” המתפתחת “ברצינות”, משמעותה לא רק לנתח את התופעה או לקבוע את סיבותיה, אלא גם לראות את השפעתה, כיצד היא משפיעה על הקטגוריות של הניתוח שאנו, המומחים, לוקחים כמובנות מאליהן, כשמורת הטבע של הידע השמור ליודעי ח”ן.”

ואכן, כפי שמציע ווקסלר. המיסטיקה כאן, בספרי המתח והבילוש ה"רגילים" ולא רק בספרי פנטזיה על דרקונים מכונפים ועכברים מעופפים. וכך "יתבטל העולם" כספר בלשי, צועד בבטחה בתוך עולם מיסטי. לא כאיור סתם, אלא מתוך כבוד והבנה במיסטיקה. בכך הוא הזכיר לי את “סימנטוב” של אסף אשרי, הכולל בתוכו דמויות ויסודות מן המסורת היהודית. "סימנטוב" שעלילתו מתרחשת בין ליל הסדר לשבועות, מחולק לפרקים הנקראים על שם עשר הספירות. וגם הדמויות יראו מוכרות. אליהו הנביא, בצביון מפתיע מעט, לא לבד. יחד איתו מסדר בנות לילית, הלא הן בנותיה של לילית מן האגדות, והנפילים אז בארץ, אילו מספר בראשית. המלחמה מתחילה. ויום ה’ הגדול והנורא, בו תוכה כל הארץ חרם, מתקרב. אולי זו תחילתה של תופעה, נתיב או דרך. ואולי לא. בכל מקרה כפי שכבר כתבתי לא פעם אני לא שותף לאוירת הפאניקה על אובדן הנאורות עם כל גילוי של ענין במסורת היהודית ואוצרותיה, גם הבלתי רציונאליים שבתוכה. מבחינתי יש לשמוח על המשך חיבור לתרבות היהודית כמו גם לזו של האיסלאם שבמזרח הקרוב אלינו, ולא רק לפיליפ מארלו, על אף חיבתי הידועה לגברים נמוכים המדברים באופן בלתי ברור ומעשנים ללא הפסק.