כמה מלים על כסף. לא מתכת הכסף אלא כסף במובן "ממון". ובכלל, ממון היא מלה חביבה וחבל שלא משתמשים בה יותר. כלומר להיות השם של מוסף כלכלי זניח זה לא מספיק. כיום, מה שאנחנו מכנים כסף הוא בדרך כלל פיסת נייר עם ציורים. (גם על הציורים האלה יש הרבה מריבות, אבל נעסוק בהן בהזדמנות אחרת).
פעם, כשהחיים היו יפים ופשוטים וכולם מתו קצת אחרי הלידה או בגיל ארבעים, היו משתמשים למטרה זו במטבעות עשויים מזהב וכסף. כי זהב וכסף לא מבקשים אוכל, וגם אפשר לחתוך אותם לחתיכות קטנות, והם בוודאי יותר קלים לשינוע מפרות.
היום כולם יודעים שההוצאות הנגרמות לאוצר המדינה בשל הדפסת השטר עם הציורים הנאים ואמצעי הביטחון המגוונים, אינו מתקרב אפילו לערך הרשום עליו. הרעיון שהמטבע (או השטר) מייצגים ערך יותר גבוה מעלות הייצור שלו, הוא רעיון שהתפתח עם הזמן. כפי שאמרתי, בתחילת ההיסטוריה המוכרת כסף וזהב היו מתכות נדירות וערכו של המטבע היה כמעט זהה למשקל המתכת. כשפה ושם שליטים היו מעוללים כל מיני תעלולים מגונים כמו הנפקת מטבעות עם אחוז זהב נמוך יותר מהמוצהר, אבל בעיקרון זו היתה השיטה.
במאה ה11 , כך אומרת ויקיפדיה האנגלית, עלה בסין הרעיון של כסף פיאט, דהיינו כסף שערכו נקבע על ידי חוק. המלה פיאט פרושה בלטינית "כך יעשה", או בעברית שימושית "כי ככה אני החלטתי". המדינה אמרה שזה מאה שקל, אז זה מאה שקל. או דולר, או אירו. תלוי מי מחליט. כיום, רק למדינות מותר ליצור שטרות ומטבעות.
זאת השיטה, ואנחנו פועלים לפיה. למה בעצם? זו שאלה יפה. התשובה היא בעיקר משום שאנחנו רגילים ולא חושבים על זה, אבל הניסיון מלמד שכדאי לקבל שטרות ומטבעות בגלל הידיעה שיש מספיק אנשים שיחשבו שזה שווה, ובתמורה לנייר מצויר אחד או עשרה, יתנו לנו אייפון חדש. או לחם. או מטריה. אנחנו יודעים גם שאם נשמור המון כאלה אצלנו בבית מתחת לבלטה, נהיה עשירים. ולא נצטרך לשמור הרבה צאן ובקר ועבודה רבה במרפסת. כלומר זה נותן לנו את אותו אפקט של ממון העשוי מכסף וזהב, רק עם הרבה פחות בלגן.
ולכן כסף הנייר, או המטבעות הזולים מערכם הנקוב הוא מערכת המבוססת על אמון הדדי בין כל המשתמשים באותה מערכת של מטבעות.
אז מה זה "תקן הזהב"?
בעיקרון, אם המדינה מחליטה שהשטר הזה הוא מאה שקל, היא יכולה לייצר כסף מהאוויר. כלומר, לא ממש מהאוויר כי צריך נירות ודיו ופועלים אבל היא יכולה לייצר שטרות בכל ערך שתחפוץ. טוב, תשאלו, מה רע בכך? הסיבה פשוטה. אם יהיו יותר מדי שטרות כסף בידי אנשים, ויישאר אותו מספר של סחורות, יצטרכו יותר שטרות כדי לקנות אותו דבר. קוראים לזה אינפלציה. עניינים שכאלה עלולים למוטט את האמון של האנשים בערך השטר, ובכך שהם יוכלו לקבל בכל עת את האייפונים, כפי שהוזכר למעלה.
שיטת "תקן הזהב" אומרת שהמדינה תתחייב שבכל עת יש לה מספיק זהב כדי "לכסות" את ערך השטרות שהנפיקה. כך למשל נחליט שאונקיית זהב שווה מאה שקל. כל מי שמחזיק מאה שקל יכול לבוא (בתיאום מראש בשעות הקבלה הרשמיות) לתת את השטר וללכת משם עם הזהב. השיטה הזו מונעת מהמדינה להנפיק שטרות כחפצה. "תקן הזהב" הופעל באופן רשמי מסוף המאה ה19 ועד מלחה"ע השנייה, ואחר כך שוב עם סיומה ועד לתחילת שנות השבעים בגרסה מעט שונה שנקראה "הסכמי ברטון וודס".
תומכי "תקן הזהב" רואים בשיטה הזו דרך לשמור על הכסף באופן שאינו תלוי בהחלטה של המדינה, שעלולה לנהוג לדעתם בחוסר אחריות. מתנגדי התקן, והם רבים, אומרים שאין סיבה להפקיע את כוחה של המדינה. ישנן סיבות טובות או גרועות להחליט על הגדלת הכסף שבמחזור, אבל אין הגיון, כך יאמרו, שמחייב את המדינות להחליט על כמות הכסף שבמחזור על פי משתנה מקרי כלשהו, שאינו קשור באופן ישיר למצב הכלכלי באותה עת. השאלה האם יש להם או אין להם במרתפים זהב, אינה שאלה חשובה.
כיום, שיטה זו אינה נוהגת. למרות זאת, ישנם עדיין פה ושם תומכים בה, בעיקר מהזרם המתנגד למעורבות הממשלה בכלכלה המבקש להפחית בכוחה להשפיע. עמדה נוספת שעדיין רווחת היא שלזהב יש "ערך עצמי" או "ערך אמיתי" בניגוד לנייר הצבעוני שיש לו רק "ערך מוסכם".
אז זהו שלא. המונח "ערך" הוא מונח עמום ומתעתע. ראו את הגרף הזה, המייצג את השינויים במחיר הזהב בדולרים של ארה"ב בשנים האחרונות. מה נכון יותר להגיד, שמחיר הדולר השתנה מול ערכו ה"אמיתי" של הזהב, או שמחירו של הזהב, כמו כל סחורה אחרת נע מעלה מטה בשוק הסחורות?
לזהב אין כמעט שימוש חוץ ממטבעות ותכשיטים. אם מתי שהוא ימאס לאנשים ממנו, אף אחד לא ירצה בו. היתרון היחיד של הזהב הוא העובדה שהוא נחשב בהרבה מאד מדינות למשהו יקר ערך, ואנשים מוכנים לקבל אותו כתמורה לחפצים או לשירותים או למטבעות אחרים. וזה לא בגלל שיש לו ערך "אמיתי", או "עצמי" באיזה מובן שהוא יותר מערכו של דולר, או טאלר או פלורין הולנדי או פקעת צבעונים.
ויותר מזה, אם הזהב שווה כך וכך דולרים ששווים כך וכך שקלים ששווים כך וכך זהב, מה באמת שווה משהו? הרעיון שהכסף שכולנו סומכים ושמחים עליו, הוא ענין התלוי בהסכמה כללית, ואין איזו נקודת משען הוא רעיון מטריד מאד. כי אם ככה, בשביל מה כל המהומה?
אני חושב שזה דומה למה שקרה לאלוהים. פעם, כשהחיים היו יפים וגו', אלוהים היה עשוי מחומר אמיתי שאפשר לראות אותו ולמשש אותו (מה שנקרא WYSIWYG). בשונה מזהב, פסל של אלוהים דווקא כן מבקש אוכל (קורבנות). לפעמים הוא אפילו עשוי מזהב (ע"ע עגל הזהב).
היום עברנו לאלוהי "פיאט", מה שנקרא "כי ככה אני החלטתי". הניסיון מלמד שכדאי להתייחס אליו ברצינות בגלל הידיעה שיש מספיק אנשים שמאמינים בזה, ואם עובדים אותו יש כנראה כל מיני הטבות.
רוני, התגובה הקצרה שלך הכניסה אותי להירהורים ארוכים. ההקבלה הזו נראית לי נכונה, ואם אמנם זה המצב, אז מה זה אומר על עתיד הכסף? שיוכל להמשיך להתקיים רק בכפייה כמו הדת כמוסכמה כללית בעבר?