כולם נוסעים היום לפולין – בני הנוער למצעד החיים, המבוגרים לטיול שורשים – אבל למיקה ולסבתהּ רגינה יש מטרה אחרת: למצוא את הנכס שהיה שייך למשפחתן לפני המלחמה.
(מתוך הכיתוב על גב הספר)
קוראים לי גלעד סרי-לוי. בוודאי הבחנתם בעובדה שזהו שם עם מה שנקרא בפיסי – "שיוך אתני". אנשים שפגשו אותי במוחש ממש יודעים גם שאני בצבע חום, בעיקר בקיץ. אבל מה שפחות ידוע בחוגים בהם אני מסתובב הוא שאני פולני. כלומר, לא בדיוק, אבל למדי. סבא אביגדור ז"ל עלה לארץ עם דרכון פולני. אפילו ראיתי את אשרת הכניסה שלו לפלסטינה. סבא וסבתא עלו לארץ לפני המלחמה, כשהרוחות כבר נשבו, אבל כמעט כולם נשארו שם, ועלו בעשן הכבשנים. באירוע משפחתי משמח הזכיר אחי הגדול הי"ו שלו לא הייתה השואה, אחדים מהם, או בניהם, היו יושבים איתנו לסעודה, ושותים קצת יי"ש עם דג מלוח ומספרים על החיים. יכול להיות שהשאירו שם אחריהם נכסים רבים, או שהיו עניים מרודים כמו כולם. איני יודע. סבא וסבתא לא נטו לדבר על החיים "שם". כך או כך, יש לי חשבון אישי עם פולין, מה לעשות.
"הנכס" שכתבה ואיירה רותו מודן (הוצאת עם עובד תשע"ג) הוא רומן גרפי, מה שנהוג לכנות גם "קומיקס". לא אעסוק פה בסוגית הקומיקס כסוגה אמנותית, הקשר שלה לספרות ומדוע היא "לגיטימית" (כמו בביטוי "הפועל קטמון" הוכיחה שהיא קבוצה לגיטימית בליגה הלאומית). הספר שוקל 655 גרם, כך כתוב בדף ההוצאה, והוא נחשב מאד בארץ ומחוץ לה כיצירה משובחת בתחום. הסיפור (והאיור) מספר לנו על מיקה, אישה ישראלית צעירה הנוסעת עם סבתא רגינה לוורשה. המטרה המוגדרת לנסיעה היא להחזיר לידיהם נכס שהיה שייך למשפחה, אך מסתבר, כמו בכל סיפור טוב שיש עוד ועוד רבדים. אל הדמויות מצטרף החזן יגודניק, איש הקומיקס טומאש ועוד גיבורים, שהצגתם בשלב הזה עלולה לחבל במבנה התפתחות העלילה. הספר ערוך בפרקים המתארים כל יום מהטיול. ההתחלה, סיפור היום הראשון, מוצגות הדמויות באופן סטריאוטיפי. הסבתא היא "פולניה מהגיהינום", שעושה בושות בתור למטוס, וגם הישראלים האחרים לא ממש מוסיפים כבוד. המטוס מלא בילדי בית ספר תיכון לא ממושמעים להחריד, המתייחסים למסע כאל טיול שנתי ומשווים באיזה מחנה השמדה שווה יותר לבקר. היום השני כבר יותר מורכב, ומשם ועד לסוף העלילה מתברר כצפוי שהטובים אינם בהכרח הטובים שחשבנו, והרעים גם הם לא בדיוק מי שחשבנו שהם. מודן גם נותנת לנו קצת חסד לרעים, שגם להם יש נקודה רכה ואיזשהו רצון טוב. ובכלל החיים מורכבים וכדאי לנו לא לבחון את העולם על פי תוויות וסטריאוטיפים.
הספר מרתק, האיורים נפלאים ומצליחים להעביר את מה שלא תמיד ניתן לעשות בטקסט. אני מבקש להתייחס לשתי נקודות מתוכו. ראשית, אם להשתמש במונחיה של אווה אילוז "האוטופיה הרומנטית". מהסיפור מסתבר שמה שמניע את העולם באמת הוא סיפורי האהבה. אהבה בין גברים לנשים שאולי לא היה מתאים שיתאהבו, בגלל הרקע השונה, והנסיבות הלא מתאימות. הפרויקט של אילוז, בכל ספריה האחרונים הוא לנסות לתת לקוראים פרספקטיבה סוציולוגית על החיים. להראות כיצד מה שמוסבר כאישי, פרטי ופנימי ונחווה ככזה הוא למעשה החברה השוכנת בתוך האדם. אילוז, במאמר שהתפרסם בעתון "הארץ" מסבירה כי
על פניו, הסיבה לבחירת בני זוג היא רגשית. ואולם, ההתאהבות והבחירה תלויות במה שאני מכנה "האקולוגיה של הבחירה". האקולוגיה של הבחירה היא מערכת כוחות סמויים – גיאוגרפיים, תרבותיים וכלכליים – שקובעים אילו בני זוג וכמה בני זוג נתונים לבחירתנו, ואת האופן שבו אנו בוחרים בהם.
אילוז טוענת שהשינוי בתפיסה הרומנטית מעלה על נס את האינדיבידואל כמוקד, לעומת החברה כמכתיבה את המקום הנכון והמתאים ליצירת קשרים. ומסבירה (שם)
למשל, בתקופה הטרום-מודרנית נטו אנשים לבחור בני זוג מקרב קהילתם הדתית, האתנית, הלאומית והסוציו-אקונומית. בתקופה המודרנית אנשים כמעט אינם מגבילים את עצמם למוצא זה או אחר. בתקופה הטרום-מודרנית אנשים בחרו להינשא ממניעים הקשורים לחובה חברתית ומוסכמות. בתקופה המודרנית אנשים בוחרים בנישואים כאמצעי למימוש האני הפנימי שלהם.
חשוב לציין שאילוז אינה טוענת שהיום הנישואין מונעים אך ורק על ידי הרצון "למימוש האני הפנימי שלהם" ומודעת היטב לעובדה שגם היום הנורמה הנפוצה היא נישואים בתוך הקבוצה החברתית כלכלית. היא מבקשת להראות את המורכבות החברתית והרגשית הנגרמת כתוצאה מהמעבר לאידיאל נישואין שונה. וכך, כאילו נדברו זו עם זו הגישה המוצגת אצל רותו מודן מייצגת את האידיאל הרומנטי בן זמננו, ששם במוקד את ההתאמה והמשיכה בין שני בני זוג, תוך התעלמות כביכול מפערים מעמדיים וחברתיים שאמורים להפריד ביניהם. כל הזוגות שנמצאים בעלילה ומתגלים לעינינו בהדרגה, הם כאלה של "כנגד כל הסיכויים". מודן מראה איך היחס החברתי לזוגות כאלה השתנה, וברור שלדעתה מוטב שכך. הנראטיב הרומנטי המודרני הזה משתלב בגישה המבקשת לנרמל את יחסנו אל הפולנים והגרמנים בני הזמן הזה, תוך הדגשת המרכיב האנושי שיש בכל אחד, והצגה סלקטיבית במכוון של אנשים שגם "שם" היו בעצם אנשים טובים, או לפחות אנשים רגילים שנקלעו לנסיבות גדולות מהם, ולו רק יכלו היו עושים את הכול אחרת. אולי היו נוסעים לשבדיה, מחוז החפץ הרומנטי בו אפשר לשוט בסירה ולשכוח את כל הדאגות ואת הישראלים המיוזעים שצועקים בתור.
לגבי הרומנטיקה, אני חושב שזו גישה רומנטית מדי לאהבה. עדיין, בדרך כלל אנשים יוצרים קשר עם בני גילם ומעמדם החברתי והכלכלי, והמחיר לחריגה משמעותית עשוי להיות כבד. נכון הגינוי כלפי החורגים מכללי הסביבה שלהם מתון ומאופק הרבה יותר ממה שהיה בימי סבא וסבתא, אבל הוא קיים. ועוד ארחיב בכך בסקירה שאני מתעתד לכתוב על ספרה החדש של אילוז "מדוע האהבה כואבת". לגבי הפולנים – ובכן, לא אהבתי את הנורמליזציה שמודן מציעה עם ארצות גיבורי מלחמת העולם השנייה, כי כמו שאמרתי – יש לי חשבון אישי עם פולין, מה לעשות.
One comment
חגי סרי לוי
בס"ד
סבא וסבתא שלנו אכן היו פולנים במקור אבל התחנכו וחיו מילדותם ממש, בגרמניה ומשם עלו לארץ. ארורים היו וארורים יהיו הפולנים והגרמנים גם יחד. כשהתחילו הנסיעות לפולין, בעיקר משפחות שיצאו לראות את המקומות שגורשו מהם, היה לי וכוח עם סבא שאמר "מה יש לראות שם?" "לתת להם כסף? לתת להם כבוד?" ואני אמרתי לו סבא אתה חיית שם אתה יודע מה היה ומה עשו לנו – הדור שלנו , דור הנכדים עוד חיו עם ניצולי שואה בסביבתם הקרובה ואנחנו לא זקוקים לראות את אושוויץ בעינים. אבל הילדים שלי כבר בקושי רואים ובקושי יודעים ואם לא יצאו לפולין איך ידעו?
מי שהכיר את סבא שלנו יודע שאיתו אי אפשר היה להתווכח.
בס"ד
סבא וסבתא שלנו אכן היו פולנים במקור אבל התחנכו וחיו מילדותם ממש, בגרמניה ומשם עלו לארץ. ארורים היו וארורים יהיו הפולנים והגרמנים גם יחד. כשהתחילו הנסיעות לפולין, בעיקר משפחות שיצאו לראות את המקומות שגורשו מהם, היה לי וכוח עם סבא שאמר "מה יש לראות שם?" "לתת להם כסף? לתת להם כבוד?" ואני אמרתי לו סבא אתה חיית שם אתה יודע מה היה ומה עשו לנו – הדור שלנו , דור הנכדים עוד חיו עם ניצולי שואה בסביבתם הקרובה ואנחנו לא זקוקים לראות את אושוויץ בעינים. אבל הילדים שלי כבר בקושי רואים ובקושי יודעים ואם לא יצאו לפולין איך ידעו?
מי שהכיר את סבא שלנו יודע שאיתו אי אפשר היה להתווכח.