"אני רוצה שתמצא את אשתי," הוא אמר. "היא נעדרת כבר חודש שלם. היא נעלמה מהבקתה שלנו בהרים. ליד פּוּמָה-פּוֹינט. אתה מכיר את פומה-פוינט?"
אמרתי שאני מכיר את פומה-פוינט.
"הבקתה שלנו נמצאת במרחק חמישה מייל מהכפר," הוא אמר. "ליד אגם פרטי. איש ששמו ביל צֶ'ס גר עם אשתו בבקתה אחרת, בלי לשלם שכר דירה, ומטפל במקום. וזה כל מה שיש שם. אשתי עלתה לשם באמצע מאי, ירדה פעמיים בסופי שבוע, היתה אמורה לרדת שוב ולא הופיעה. מאז לא ראיתי אותה."
"מה עשית בעניין?" שאלתי.
"שום דבר. שום דבר בכלל." הוא המתין. הוא חיכה, רצה שאשאל למה.
אמרתי: "למה?"
(עמ' 12)
לאחרונה יצא לאור הספר "האישה באגם" שכתב ריימונד צ'נדלר. (מאנגלית: אסף שור, הוצאת כתר ספרים). קראתי אותו חיש, כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ .ספר מצוין, חגיגה לאוהבי בלשים בעברית, צ'נדלר הרי המציא את הכל, כמעט. האם אפשר לכתוב ספוילרים על ספר שנכתב ב 1943? אני לא יודע. אני מניח שרוב קוראי הבלוג הזה לא קראו אותו עדיין, ומבקשים לקרוא אותו כספר בלשים שנכתב אתמול, בלי שאזכיר פרטי עלילה משמעותיים, שלא לדבר על הסוף המפתיע (טוב, אתם יודעים שהסוף מפתיע, הוא תמיד מפתיע), ולכן אשתדל למענם. אומר רק כי בספר הותיק והמשובח הזה פיליפ מארלו נקרא לאתר אישה שנעלמה, ככל הנראה התחתנה עם טיפוס משונה. אבל שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה, ודי מהר מופיעה גופה שנמצאת שם יותר מדי זמן. הבלש מנסה להשיג את המשטרה, שלא תמיד עוזרת, וזאת בלשון המעטה. והחשדות מתעבים ומתרבים עם עלייתם של צירופי מקרים כמעט בלתי אפשריים. ויש גם אקדחים, ומנה הגונה של ויסקי. כמו שצריך. אז תקנו לכם עותק או שניים, מהר לפני שיעלו את כל המחירים. הספר הוא קלאסיקה בז'אנר ומקומו בהיסטוריה האמנותית מובטח, אך בד בבד לא נס ליחו ולא נמר טעמו.
ועוד משהו – פיליפ מארלו, כמו גם סם ספייד גיבורו של דשיל האמט , יצרו את האבטיפוס של הבלש שהוא מודל של גבריות. בגילומו של האמפרי בוגארט, הגבר האולטימטיבי היא הפכה ליסוד בתרבות הגברית במערב. אמנם לא גבריות יכולת כל, אישיות רבת כוח היכולה לפתור כל בעיה באמצעות אגרוף או אקדח, אלא כזו שמוגבלת ביכולותיה, ומוצאת את עצמה נחבטת שוב ושוב. עם זאת היא מוקד של יציבות ועוצמה, שכמו בימים שגבר היה גבר הוא יודע להגיד את הדבר הנכון ולהעניק אגרוף פה ושם, כשצריך. אבל יותר מכך זוהי גבריות הנשענת על עקרונות מוסריים מוצקים, גם ואולי בעיקר, כשהם ניצבים אל מול החברה שסרחה. דוד גורביץ' טוען בספרו עב הכרס "הבלש כגיבור תרבות – ספרות, קולנוע, טלוויזיה" כי מארלו כבר לא מצליח לפתור את כל הבעיות ולהשיב את הסדר החברתי אל מכונו, כמו שרלוק הולמס ובני דורו. אצלם הסדר המוסרי שב למנוחתו, והקורא יכול להרגע. לעומתם מארלו הוא בלש המתמודד בעולם הקפיטליסטי מתוך השלמה הגובלת בייאוש. אי אפשר לתקן את העולם, ורשע וטוב לו, ככה זה ואין מה לעשות. אני נוטה להסכים איתו בכל הקשור ליצירה "השינה הגדולה", אך התמונה העולה מ"האישה באגם" מורכבת יותר. אמנם, ישנו מוקד ברור של רוע מניפוליטיבי, אך סביבו יש מערכות שונות מקיפות, שלא תמיד ניתן להניח מי הטוב מי הרע ומי סתם מכוער. הסדר שב למקומו, והצדק נעשה ,במידה מסוימת שיכולה אולי להניח את הדעת. אין כאן יאוש, כי הבלש ממשיך לחשוף את האמת הפנימית הנסתרת, את מה שמניע את הדמויות ומביא את האשה המסכנה אל תוך האגם. אבל, צודק גורביץ' שאין פה פתרון מלא נוסח שרלוק הולמס, ולא צדק פואטי מושלם.
בקול שקט ובר אמר: "אני מתאר לעצמי שאנשים מסוימים חושבים שכולנו פה חבורה של מושחתים. אני מתאר לעצמי שהם חושבים שמישהו יכול להרוג את אשתו ואז להתקשר אלי ולהגיד, 'הלו קפטן, יש פה איזשהו רצח שמלכלך לי את הסלון. ויש לי גם חמש מאות ירוקים שמחפשים מקום לנוח,. ואז אני אמוטר להגיד 'בסדר גמור, אל תזיז כלום, אני כבר מגיע עם שמיכה'".
"לא עד כדי כך", אמרתי
מרלו, ואנחנו בעקבותיו, מבין שקשרים המבניים הנוצרים בין מעמד כלכלי גבוה, לפוליטיקה מקומית וגם למערכות החוק, שאמורות להיות רחוקות מכל זה, הוא מורכב. זה לא שכסף עובר מיד ליד, בטח לא באופן בוטה כל כך. הסיכון קיים מעצם המבנה החברתי וההזדהות האישית והמקצועית של כל המעורבים. יש דברים שלא נאה לעשות אותם, ויש אנשים שמעמדם מאפשר להם כל מיני דברים. זה לא צודק, ולא ראוי, אבל זה גם לא ממש בכוונה, ככה העולם עובד. ומי שמנסה לשבור את המסגרת הזו, נאבק בכחות חזקים ממנו בהרבה. ב"האשה באגם" ישנם כמה גיבורים המנסים לשנות, באופן חיובי או שלילי, ולא להיסחף עם הזרם. להגיע, לעתים בכל מחיר, למצב שישרת את האינטרסים האמונות והאהבות שלהם עצמם. אך הם מגלים כמו בטרגדיה יוונית שהכחות חזקים מהם. ובדרך לשם, נפגעים גם רעים גם טובים.