בין רולקס לנזיד עדשים

דורין הרטמן מפרסמת בלוג שנקרא "הסולידית",  אני עוקב אחרי הבלוג שלה כבר כמה חודשים, ומזה זמן רציתי לכתוב עליו כאן. השבוע היא פירסמה פוסט סיכום שנה, שכותרתו " 3873 שקל לחודש, וחיה כמו מלכה".  הפוסט שלה עורר מהומה קלה, ולכן תהיה זאת הזדמנות טובה לדון בבלוג ובתפיסת העולם. וכך מציגה הרטמן את הבלוג שלה

הבלוג הזה עוסק בחופש. בין שלל הפוסטים על תעודות סל, קרנות מחקות, השקעה פסיבית וניהול סיכונים בהשקעות בבורסה, יתכן שהמסר הזה קצת הולך לאיבוד. מטרת האתר היא לא ללמד אתכם איך להתעשר, איך לעשות כסף מהיר או איך להכות את השוק. אני לא סוגדת לכסף, לא מהללת ולא משבחת אותו. האתר מתיימר להציג מסגרת רעיונית ופרקטית שתאפשר לקוראיו לקחת אחריות אישית ולהגיע לעצמאות כלכלית בכוחות עצמם. בעולם חומרי וחומרני, חופש כלכלי הוא תמציתה של החירות.

עיקרי שיטתה, מבוססת על רעיון שאימצה ונקרא ERE על פי הגישה הזו אפשר לעבוד במשכורת לתקופת זמן לא ארוכה מדי, חסכון של אחוזים משמעותיים מהשכר ואז לחיות מהריבית על השקעת ההון שנצבר, ולא לעבוד בשכר. בנוסף, יש להוריד את רמת החיים והצריכה באופן משמעותי, כדי לא לכלות את החיסכון. בנוסף לאידאולוגיה הזו הרטמן מציגה תיאורית השקעות המבטיחה לדעתה, תשואה סולידית בטוחה לאורך שנים. הרטמן מטיפה בשיטתיות ובאופן נחרץ מאד, ולא נמנעת מביקורת נוקבת על אנשים שאינם פועלים בהתאם לעקרונות שהיא אימצה. לא במפתיע, היא מעצבנת הרבה אנשים.  האמת שגם אותי, לפחות קצת.

קודם כל, כדי לחיות כמו שהיא מציעה צריך חסכון בסכום משמעותי, מעל מיליון וחצי שקל, לא קל לחסוך סכום כזה גם אם תחסוך 90% מההכנסה השוטפת   (כפי שמראה היטב רון ברמן) ולכן הוא כמעט בלתי אפשרי לרוב האנשים בישראל. בנוסף, ולא אאריך בכך, מתמיה אותי שהיא מגדירה את עצמה קפיטליסטית ליברטריאנית, בשעה שהיא ממליצה על שילוב של פוריטניות בהוצאות על בסיס חיים של אציל בריטי שחי מהכנסה קבועה מהון ללא עבודה. אין כאן חיים ברוח "האתיקה הפרוטסטנטית" של וובר, הרטמן לא מוסיפה הון בעבודה קשה. היא לקחה ממנו רק את החסכנות הקיצונית. כך למשל היא מציעה להכין תבשיל אחד ולאכול ממנו כל השבוע, ללכת ברגל או לרכוב על אופניים (האח הידד), ולהתקלח במים קרים. "לאכול בחוץ" הס מלהזכיר, ומתנות לחתונה (או לאביונים) מאן דכר שמיה. דורין הרטמן לא נותנת תשובה לתהייה הקאנטיאנית, מה יקרה אם כולם ינהגו כמותך. כי אם כל הקפיטליסטים יפעלו כמוה ולא ייצרו הון חדש, ובמוסף יפחיתו את הצריכה למינימום, ההון שלה לא יוכל להביא שום ריבית. חשוב לומר שהיא לא מציעה צניעות קיצונית יחד עם בוז לכל עולם החומר. החסכנות שלה מלווה בהחזקת הון משמעותי. כמו שהיה אומר חבר ותיק שלי "כסף הוא לא הדבר החשוב ביותר בחיים כשיש לך אותו". ואם יש לך יותר ממיליון שקל, יש לך בטחון ביכולת להתמודד עם קשיים כלכליים לא מתוכננים.

לפעמים היא סתם מעצבנת, ונרה שהענין משעשע אותה –  כמו בפוסט "10 דרכים לשכנע את אשתך לבזבז פחות". אבל יש דברים נוספים, מאתגרים מבחינה מוסרית. המרכזי שבהם הוא העיקרון שהיא מציגה לפיו לא יהיה במשק הבית מישהו שלא משלם עבור עצמו. אז מילא לא להביא ילדים לעולם, אבל זה אומר לא לתמוך בהורה מזדקן, או לנטוש את בן הזוג אם הוא חולה. היא אומרת "בחברה קפיטליסטית, עצמאות כלכלית היא תמציתה של החירות". בכך היא שמה את החירות הכלכלית כערך החשוב ביותר שלמענו אפשר וצריך לעשות הכל. כמעט כמו "את חרותי" של מוסטקי, רחוק כל כך מרבי יהודה הלוי. דרך החיים שהיא מציעה היא קיום יחידני וממוקד בך עצמך, בחייך וצרכיך האישיים בלבד. לשיטתה – כל אדם לנפשו. אני לא חושב שזו הדרך הראויה לחיות. אני חי במשפחה ובחברה. אני לא מבסס את היחסים הזוגיים שלי על השאלה כמה כסף היא תורמת וכמה אני. יש לנו שותפות מלאה ברכוש, וכל אחד בשלב שונה בחיי הנישואין שלנו עשה דברים אחרים, מתוך בחירה והסכמה. אני רוצה לגדל ילדים ונכדים, וכשהם רק עוצרים אצלנו לארוחת ערב (על חשבוננו!!) זה מסב לי אושר. אני רוצה לתמוך במידת יכולתי בקרוב משפחה שאינו יכול לפרנס את עצמו, כי אני חושב שזו חובתי המוסרית לעשות כך.

===

רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון, כל הבולע גלולה אחת לשבוע אינו זקוק עוד לשתיה.

-למה אתה מוכר זאת – שאל הנסיך הקטן

– גלולות אלה – הסביר הרוכל- מאפשרות חסכון נכר בזמן. מומחים חשבו ומצאו כי בדרך זו אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע.

– וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלה?

– יכול אתה לעשות ככל העולה על רוחך…

– כשאני לעצמי – אמר הנסיך הקטן בלבו – אלי היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות, הייתי הולך לי בנחת אל המעיין.

(הנסיך הקטן, אנטואן דה-סנט אכזופרי)

טוב, אם אמרת שהרעיונות שלה לא לגמרי מעשיים, ולוקים מהבחינה המוסרית, למה בכל זאת אתה ממשיך לקרוא את הבלוג שלה ולהתעצבן?

כי בכל זאת יש פה משהו. כן, יש פה יש פה משהו. אמנם, כל עוד אדם חי במסגרת הכנסותיו, ולא רץ אחרי תאוותיו, אין רע בכך שיהנה מעט מחייו עלי אדמות. אני למשל, מאד אוהב לקרוא ספרים שאת רובם אי אפשר להשיג משומשים. ולכן אני קונה לי מזמן לזמן. יש לי אופניים שאני אוהב לרכוב עליהם, שהם קצת יותר יקרים מהמינימום האפשרי. לא בחמישים אלף שקל, ולא בעשרים, אבל לא המינימום. אני לא מוצא בכך שום פסול. וגם לא בקניית בגדים יפים לחג, ונעליים שחורות מבריקות לשבת. כמובן, הכול במידה.

אבל מה היא המידה הנכונה? לי נראה שלקחת הלוואה של שלושים אלף שקל ולצאת לחופש בחו"ל, זו טיפשות וחוסר אחריות. יש שיגידו שמבחינתם זה טעם החיים, אני אומר להם שאני מעדיף קולה. חמש חולצות או חמשים? שלשה זוגות נעליים או שלש מאות? מי יפסוק? ובכל זאת, אני חושב שרבים יסכימו איתי שהתרבות המערבית, והכלכלה כולה, מבוססות על קניה בלתי פוסקת של חפצים מיותרים. לא מעטים, ואני בתוכם, ימצאו את עצמם בתוך האמירה "אנחנו לא באמת צריכים את כל מה שאנחנו קונים".

הרטמן מנסה להעמיד על הראש רעיונות מושרשים על מקומה של העבודה בחיי האדם, על צריכת יתר ועל הקשר שביניהן.  להרטמן יש תשובה פשוטה לשאלה המורכבת שהצגתי. היא אומרת – אתם לא צריכים כלום. מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ – תסתפקו בקב חרובים משבת לשבת, וזהו, כי לא צריך יותר.  ותדעו לכם, היא מוסיפה ואומרת פוסט אחר פוסט, החיים שלי יפים נעימים ומאושרים. אתם, לעומת זאת, משעבדים את עצמכם את חייכם ואת תמצית נשמתכם לעבודה מתמדת ששוחקת את חייכם, וכל זה בשביל מה? כדי לממן את כל אותן ערימות חפצים מיותרים, הנאות בטלות ורכוש שאין לו ערך. הבל הבלים, הכל הבל. ויש בזה משהו, אכן.

.

.

.

.

עדכון

המהומה נמשכה עוד זמן מה, ודורין הרטמן פירסמה בתחילה פוסט בו היא מסבירה כיצד אפשר לפרוש לפנסיה ממשכורת חציונית. אלא שזה יהיה רק בגיל 44, ויש כמה בעיות מתמטיות עם ההנחות. ואז היא פירסמה עוד אחד

מבחינתי ERE היא לא אידיאולוגיה שיש להפיצה ברבים כדי להציל את עתיד כדור הארץ. לכל היותר מדובר בבחירה אישית, כמעט אנוכית: הבחירה להשתמש ביכולותיי ובמשאבים העומדים לרשותי כדי למקסם את הזמן שלי עלי אדמות, במקום למכור זמן תמורת כסף……אני מאמינה שהמשפט הבא, המופיע בעמוד הראשי של האתר, תקף לכל אדם באשר הוא: "הנחת היסוד כאן היא שכל אדם יכול וצריך לקחת אחריות אישית לגורלו הכלכלי, לצרוך פחות, לחסוך יותר ולהשקיע את כספו בתבונה."

זה לא אומר, כמובן, שהבלוג הזה פונה לכל עם ישראל. קהל היעד העיקרי של האתר הוא קרייריסטים משכילים ומופנמים המשתכרים היטב ויחד עם זאת מאסו בשיעבוד לעבודה.

הבלוג הזה אינו פותר, ואינו מנסה לפתור את מצוקותיהם של מי שמזלם שפר עליהם פחות ממני: אנשים שצברו חובות, אויבים, 3+ ילדים, התמכרויות, עבר פלילי, מחלות, אבטלה, שכר נמוך וכו'

ואני אלך עם מה שהגמרא אומרת  "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" כלומר קח את הרעיונות הטובים, אתה לא חייב לקבל את הכל.