כמה דברים חשובים מענייני היום.
===
מחר מסתיים הטור דה פראנס במסע חגיגי בשדות אלישע. כמו טווסים מסוגננים הם עולים ויורדים בהרים המפחידים, ומאיצים כאילו אין מחר. הטור היה השנה מפתיע למדי, אחרי פרישתם הכואבת של המועמדים לכתר אלברטו קונטאדור וכריס פרום, נותר ניבאלי המלך הבלתי מעורער. למעשה את הפער של ניבאלי מהמקום השני מודדים עכשיו עם לוח שנה, ולא דקות.
ניבאלי, צבר פער משמעותי מהר יחסית, וכבר בשבוע השני היה נראה הוא רק היה צריך להזהר מפנצ'רים וללבוש סוודר בערב והוא מגיע לחגיגה בפריס. בכל זאת הוא לא בחר לנהל משחק בונקריסטי כמו בגביע העולים והמשיך לרכוב, לרדוף, להשיג ולחלק שלל. ובכלל, התוצאות נראות עכשיו טובות מבחינתי. מיד אחרי ניבאלי האיטלקי שני צרפתים במקום השני והשלישי, קצת נחת לצרפתים שבכל זאת הם אלה שהמציאו את הבאגט ואת הטור. ואחריהם שני רוכבים עם שמות מרשימים – אלחנדרו וואלוורדה וטי.ג'י ואן גרדרן. נכון, זה לא משתווה למיגואל אינדוראין שיצא מההוביט, או אלברטו קונטאדור האביר בן דמות היגון, אבל בכל זאת, שמות מפוארים. כך או כך, מסקנתי הבלתי מבוססת היא שעם הודאתו של לאנס בנטייתו הבלתי נשלטת למשפרי תזונה, נגמר עידן הגיבורים הבלתי אנושיים. ניצחת טור אחד? תכנן קריירה בסריגה או משהו. לא לעולם חוסן. (אגב, ראיינו את כריסטופר פרום שזכה בטור הקוד מה הוא חושב לעשות כשיפרוש מאופניים. הוא אמר שילך לאופני הרים. קצת כמו כדורגל אנגלי).
בכלל, בימים כאלה עדיף הטור דה פראנס. נמאס לכם מהחדשות? אין לכם כוח למלחמת החפירות של הפרשנים שאומרים דבר והיפוכו כל יומיים? לא נעים לכם שאתם לא רואים טלוויזיה בזמן כזה? הטור דה פראנס הוא המקום בשבילכם. נכון, גם שם יש שידורים רצופים של שלש שעות ולא תמיד קורה משהו, אבל השדרנים לפחות מבינים על מה הם מדברים. ובכלל, זה מאד מרגיע. הנופים נפלאים וירוקים ויש טירות מרשימות וצופים מגוחכים (ליד הכביש, לא בבית). אני צופה בזה ומתחבר לקצב הרפטטיבי של הדיווש. כמו מדיטציה רק בלי האלילים.
השנה, בפעם השנייה, צפיתי בטור בשידורי ערוץ הספורט בעברית. נכון, גברים אמתיים רואים יורוספורט עם שדרנים במבטא בלתי אפשרי שמספרים בדיחות בריטיות אבל אני, מה לעשות, לא כזה. השידור היה משובח, אין מה לומר. שדרנים במבטא ישראלי מספרים בדיחות של (גברים) ישראלים, אבל בטוב טעם. השידורים גם כוונו לאנשים שלא צפו בטור ברצף מאז המרוץ החמישים, ועדיין לא יודעים מה אומרים לטי ג'י באוזניה ולמה תומא עושה פרצופים מגוחכים, והם מלווים בהסברים על מה שקורה על המסך. למה עוצרים ולמה מאיצים ובכלל מה האינטרס שלהם בקור הזה. וחוץ מזה סיקור הטור בערוץ הספורט זה קצת כמו תולדות הציונות, הנה העלייה הראשונה, העלייה השנייה, והמבחן האמתי יהיה בעלייה החמישית. שם נראה כמה אנחנו שווים.
==
עיתון "הארץ" סובל מביקורת בעת האחרונה. וביתר שאת עם פרסום ביקורתו הנוקבת של גדעון לוי על ערכם המוסרי של טייסי חיל האויר. ועכשיו מפרסם העתון שאלות ותשובות עם קוראיו. גם יאיר אסולין נזעק להגן על העיתון שהוא כותב בו. (וזה יפה מצידו, באמת). אחרי כמה שבחים עצמיים הוא מסביר לנו למה הישראלים חושבים שהעתון קצת מגזים:
" …ונראה שתודעת המיינסטרים הישראלי בזמן הזה דומה לתודעת ילד שההורים שלו, אלה שלנצח צריכים להיות בעדו, מתלבטים אם להאמין לו, כשהוא אומר שהוא לא העתיק במבחן. ואני חושב על תחושת הבגידה החריפה, האכזרית, שממלאה אותו. ואני חושב עליו אומר: "אבל אתם ההורים שלי, איך אתם לא מאמינים לי?" ואני חושב עליו נעמד מולם וקורא להם בוגדים. והרי זה ברור, זה המובן מאליו, כל אחד יאמר, זו לא בגידה, זה מה שנקרא חינוך, זה מה שנקרא דאגה."
היוהרה והיומרה שיש כאן מעוררים תחושת אי נוחות קלה. לשיטתו של אסולין 'הארץ' הוא בתפקיד המבוגר וכל שאר הישראלים צריכים לקבל ממנו חינוך.
לפני כחצי שנה ביטלתי את המנוי שלי לעתון "הארץ" אחרי הרבה מאד שנים. וזה לא בגלל עניני ימין ושמאל, לגמרי בלי שאבא ואמא יגידו לי, כי העתון פשוט גרוע. נכון, יש גרועים ממנו. ואמת שזו לא סיבה למנוע ממנו מלהתפרסם. אבל אני הפסקתי לקרוא.
דנה כתבה: הארץ הוא דבר הדפוס היחידי במדינה הקיקיונית ישראל הראוי לשם עיתון. תודה לעמוס שוקן, גדעון לוי, עמירה הס, סייד קשוע ואורי משגב (ורבים וטובים אחרים). בזכותכם אני מרגישה פחות בודדה בדעותיי הלא קונוונציונליות. ביום שעיתון הארץ יסגר, יהיה קשה אף יותר לשמור כאן על שפיות ולהאמין בזכותם של אנשים לחיות, ואף בכבוד ולא משנה מאיזה עם או גזע הם. תודה.
לדעתי, האמירה שיש כותבים שמציגים עמדות לא נוחות היא התירוץ ששוקן מספר לעצמו. בעולמו המדומה הוא משמיע באומץ אמיתות לא נוחות לאנשים שלא רוצים להקשיב ובכך ממלא תפקיד חשוב. למעשה שוקן מתעלם מההידרדרות ארוכת השנים בעתון. קראתי בעצמי את העתון מספיק שנים והחלטתי, שנמאס לי ממנו ושהיומרה שהוא נושא היא חסרת כיסוי. "הארץ" הוא כבר מזמן עטיפה דקה ל"דה מארקר" שבעצמו מנסה לייצר חדשות במקום לדווח עליהן. מדורי החדשות הם טורי דעות בעצם, והמוספים הפכו משעממים להחריד.
נורא נוח לקרוא למבטלי המינוי 'קומץ צדקנים" ולהתעלם מביקורת אמיתית. זה לא ענין של ימין ושמאל. בטח לא מבחינתי. וכך עיתון הארץ הפך להיות מועדון חברים, כמו שכותבת דנה,. או קבוצת כדורגל שאתה אוהד מילדות למרות שהיא גרועה להחריד. עיתון משובח? לא ממש.
===
"גלובס" מדווח כי מנכ"לית מגדל, ענת לוין "בוחנת את המשך דרכה בקבוצה". אין הכוונה להתלבטות בקשר לעיצוב הפנים של לשכתה, ואפילו לא החלפת האוטו. היא לא מסתדרת שם. למרות שעלות השכר שלה לשנה הקרובה היא בערך 3 מיליון שקלים.
ולמה היא לא מרוצה? אה. לפי המפורט בידיעה (בגרסת הדפוס שלה) בעל השליטה, מנהל את החברה באמצעות בני משפחתו והחלטות עסקיות נסגרות סביב שלחן הסעודה בליל שבת.
מה אנחנו לומדים מזה?
ראשית – לא כולם מדברים על פרשת השבוע ושרים זמירות.
שנית, גם משכורת גדולה מאד לא תעשה אותך מרוצה.
ומה שיותר חשוב, אנחנו רואים כאן שוב את ההתנהלות של חברות בע"מ בקפיטליזם בן זמננו. שלמה אליהו ממגדל מנהל חסכונות חיים של הציבור בסכם עתק של מאתיים מיליארד שקל ומארגן את עסקיו ממש בשיטה המסורתית. בן פה וחתן שם מנהלים את מה שצריך. עזבו אתכם מממשל תאגידי והשאת רווח לבעלי המניות. משפחה – זה מה שקובע.
ועוד הערה – ב"גלובס" לא התאפקו ונתנו הפניה מהשער לכתבה עם הכותרת המקורית, השנונה, שאיש לא חשב עליה אף פעם – "מה יש לך, גברת לוין".
===
ועד משהו. ועדת הכלכלה החליטה לקבוע תקנות בדבר אופניים חשמליים. זכותה. ויש יאמרו – חובתה. כך או כך, התקנות הללו עוררו בי ריח עז של נוסטלגיה. "אופניים עם מנוע עזר" חוזרים לכביש ולחקיקה. אני רק מקווה שלא יחזרו לשיטת המספר על כל אופניים והפקחים שלוקחים לך את הונטילים.
שלמה מגדל?
תיקנתי. תודה
מרגיש כמוך לגבי ההידרדרות של העיתון וזה הרבה מעבר לענייני ימין ושמאל.
דוגמה לכך הוא הטיפול בנושא הטבעונות ואני כותב את זה כצמחוני.
יש כנראה בהארץ עורך טבעוני או אולי זה מר שוקן בעצמו ולכן על כל הקוראים להפוך מחר לטבעונים.
במשך שבועות, כמעט יום אחר יום, מתפרסמים טורים שמטיפים לטבעונות. לא דיון מעמיק שמציג מגוון דעות אלא אוסף של פמפלטים. עיתון לאנשים חושבים? רחוק מזה. לעתים קרובות זה נראה כמו עיתון שמזלזל באינטליגנציה של הקוראים.
אתה צודק לגבי ההדרדרות, ראוי לומר שהארץ נהיה יותר דומה לאחרים. הוא לא מה שהיה פעם, אבל גם אנחנו לא, כנראה.
כמה דברים קטנים(שאפשר לבסס באמצעות עובדות אם קצת עובדים עליהם): לניבלי זה לא הגרנד טור הראשון שלו כמנצח אלא הטור דה פראנס הראשון שהוא לדעת רבים קשה בהרבה מהאחרים בעקר עקב יוקרתו. ניבלי לא ילד פלא אלא ספורטאי בשל.
לגבי עיתון הארץ: אולי לך ככלכלן מה שחשוב הוא בעיקר דה מארקר אבל עבורי העניין המרכזי הוא הכתבות על נושאים שונים שלא מגיעות לעיתונים הרגילים, כתבות על מחקרים בנושאים שונים, ממקומות שונים בעולם ועוד. העיתון מאפשר יציאה מהמתווה הסטנדרטי של העיתונות המיינסטרימית. אני, בניגוד לפרסומות הנוכחיות לעיתון מעריב לא קורא גם אותו בשביל הפרשונויות אלא בשביל המידע המגוון, זה שלא נמצא בכותרות של כל עיתון ומהדורת חדשות ובפירוט רב יותר. אני קורא אותו למרות הצדקנות והיומרנות של כותביו שאכן גובלת לא פעם בבגידה בערכי הציונות והאינטרסים הקיומיים של העם בישראל כמו שאני צופה בערוץ 2 למרות "האח הגדול".
אני לא בקי כמוך, אבל השאלה "מה היה קורה אילו" תמשיך ללוות את הזכיה של ניבאלי בטור הזה. כך או כך, החולצה הצהובה אצלו.
לגבי דה-מארקר, "הארץ" משקיע בו הרבה מאד, לעומת כל שאר העתון. ורואים את זה.