כמה מחברי בפייסבוק פירסמו את הסטטוס הזה:

במסגרת ניסיונות חיפוש עבודה במלצרות התחלתי לפני כמה ימים התלמדויות ב<<מקום פלוני>>. כל מיני דברים הובילו אותי להחלטה שלא כדאי לעבוד שם, בעיקר סיפורים של מלצרים על הנוהל שמופעל במקום, לפיו מלצרים משלמים על מנות שהודפסו בטעות ועל שולחנות שקמו והלכו בלי לשלם. כלומר: מלצר שכח לומר לכם שבסלט העגבניות יש פלפל חריף וברצונכם להחזיר את המנה? אין בעיה, בעלי המקום יגבו את העלות שלה (50% מהמחיר) משכר המלצר. קמתם והלכתם בלי לשלם, גם אם גובה ההזמנה שלכם היה מאות שקלים? מעולה, שוב בעלי המקום יגבו את המחיר מהמלצר שהשולחן באחריותו. הודעתי למנהלת שאני לא אסיים את ההתלמדויות שלי בגלל הנהלים הללו, והיא ענתה ש"מי שמלצר טוב לא מורידים לא כלום, אבל מי שמפחד לא לעבוד כמו שצריך אז…".

(הסרתי את שם המקום מאחר שאין לי את היכולת לברר את הפרטים כראוי)

אם לא ידעתם, אספר לכם שחוק ההגנה על השכר אוסר על ניכויים כאלה משכר העובדים. לדעתי, האיסור על מעסיקים לנכות משכר עובדיהם שלא כחוק, ובכלל מניעת התנהגות כמו זו  המתוארת בפוסט נובעת מהעמדה ש"שוק חפשי" ו"גמישות תעסוקתית" אינו חזות הכל. יש התנהגויות שהחברה חושבת שהן פסולות מבחינה מוסרית ויש לאסור אותן. אבל לא כולם חושבים כך. נתקלתי בכמה וכמה תגובות. היו ביניהן שלעגו לכותבת ול"בכיינות" שהיא מציעה ואמרו שזו בעיה שלה, זה השווי שלה בשוק העבודה וזה מה שיש. אני מקווה בשבילם שלעולם לא ימצאו בסיטואציה כזו של ניצול, ואטימות כזו למצוקתם של אנשים לא מכבדת אף אחד. ולא, אין לזה קשר למרקסיזם אלא סתם לאנושיות. ראו את הסיפור הזה מהתלמוד הבבלי

הפגנה נגד ניצול ילדים בעבודה. המקור: ויקיפדיה העברית

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה שָׁבְרוּ לוֹ כַּתָּפִים חָבִית שֶׁל יַיִן.
נָטַל בִּגְדֵיהֶם.
בָּאוּ וְאָמְרוּ לְרַב.
אָמַר לוֹ: הַחֲזֵר לָהֶם בִּגְדֵיהֶם.
אָמַר לוֹ: הַדִּין כָּךְ?
אָמַר לוֹ: הֵן – "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים" (משלי ב, כ).
הֶחֱזִיר לָהֶם בִּגְדֵיהֶם.
אָמְרוּ לוֹ: עֲנִיִּים אָנוּ, וְטָרַחְנוּ כָּל הַיּוֹם, וּרְעֵבִים אָנוּ, וְאֵין לָנוּ כְּלוּם.
אָמַר לוֹ רַב: לֵךְ וְתֵן לָהֶם שְׂכָרָם.
אָמַר לוֹ: הַדִּין כָּךְ?
אָמַר לוֹ: הֵן "וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר" (שם).

אמת, הדיון כאן עוסק בשאלת הפער בין הדין לבין הדרך הראויה לנהוג, אבל הוא דוגמה אחת מני רבות בתלמוד הבבלי, במקרא ובשאר המקומות לעיסוק הרגיש בשאלת זכויות העובדים לעומת הפגיעה האפשרית בקנינו של המעסיק.

רגישות  לצרכיהם של חלשים אינה ענין מרקסיסטי, או דאגתם של סוציאליסטים רכי לבב,  ובוודאי לא משהו שצריך ללעוג לו. כפי שאמרתי לא פעם.  ולכן אני חושב שצריך להפריד בין שתי עמדות. הראשונה – שאין לאף אחד אחריות למה שקורה לחלשים בחברה. בעיני זו עמדה פסולה מבחינה מוסרית. השאלה השניה היא האם בנושא מסוים חקיקה היא הפתרון הנכון. אני מסכים  עם אלה הטוענים שלא בכל מקום חקיקה תשנה את המצב לטובה, וצריך לבחון כל סוגיה לגופה.  ובכל מקרה נקודת המוצא מבחינתי היא שאסור להיות אטומים לסבל של חלשים. מכאן והלאה אפשר לדון מה הדרך הנכונה.

הטענה שאדם יכול מבחירתו להחליט האם לסייע לחלשים או להתעלם ממצוקתם לא מקובלת עלי. זוהי חובה. אפשר לדון מה ההקף של החובה הזו, מה הדרך הראויה לממש אותה, אבל זו אינה "זכות" של החזק, להתעלם מסבלם של אחרים. וכמובן, שאנשים שאטומים לסבל, לועגים לחלשים ובזים להם אינם בני שיח מבחינתי.