איך להיות ממש ממש עשיר

אורי פסובסקי באתר כלכליסט מראיין את פיטר תיל, ומציג נקודת מבט מרעננת על הדרך בה באמת פועל השוק הכלכלי בקפיטליזם של זמננו:

 

תיל (Thiel) עצמו, יזם ומשקיע הייטק שהיה לאגדה בעמק הסיליקון, משוכנע שהוא יודע לא מעט אמיתות כאלה. למשל: כולם מהללים את נפלאות התחרות, אבל תיל חושב שקפיטליזם ותחרות הם למעשה דברים שמנוגדים זה לזה. "קפיטליסטים רוצים לצבור הון, אבל תחרות אוכלת את הרווחים שלך". המסקנה שלו: קפיטליזם אמיתי הוא עסק למונופולים, ו"תחרות היא ללוזרים". זה משהו שכל יזם צריך לזכור….."תחרות היא לא רק מושג כלכלי או מטרד שחברות ויחידים צריכים להתמודד איתו בשוק החופשי", קובע תיל. "יותר מכל דבר אחר, תחרות היא אידאולוגיה, ה־אידאולוגיה השלטת בחברה שלנו, והיא מעוותת את אופן המחשבה שלנו. אנחנו מטיפים לתחרותיות, מפנימים את ההכרח בתחרותיות, וכתוצאה מכך אנחנו לוכדים את עצמנו בתחרות — וזה אף שככל שאנחנו מתחרים יותר, אנחנו מרוויחים פחות"……תחרות היא גם אחד מיסודות האמונה של הקפיטליזם האמריקאי. לכאורה, אם יש מאפיין אחד לקפיטליזם, הרי זוהי התחרות. בלי תחרות יש סוציאליזם. אבל תיל טוען שלמעשה הקפיטליזם והתחרות הם הפכים…… בקיצור, "השיטה התחרותית דוחפת אנשים לחוסר מעצורים, או למוות". מהי המסקנה שיזמים צריכים להסיק מכך? "יזם צריך לשאול את עצמו איזו חברה בעלת ערך אף אחד אחר לא בונה, ולהפנות את מרצו לשם". במילים אחרות — הוא צריך לשאוף להקים מונופול……. בסביבה תחרותית העסקים כל כך ממוקדים במרווחי הרווח של היום שהם פשוט לא מסוגלים לתכנן לעתיד ארוך הטווח. הדבר היחיד שיכול להציל עסק מהמאבק היומיומי הברוטלי להישרדות הוא רווח מונופוליסטי".

חשוב לציין שתיל אינו סוציאליסט חלילה, אלא בשר מבשרה של הכלכלה הקפיטליסטית בת זמננו. המוקד של דבריו הוא הצורך שהוא רואה בחדשנות ויצירתיות. לעשות מה שלא היה לפניך, ולא "עוד מאותו דבר". אבל, כמשיח לפי תומו הוא מאיר באור אחר, שונה מעט, את מיתוס התחרות, הנחשבת להיות לב הקפיטליזם. נהוג לחשוב על העיירה הכפרית של אדם סמית, עם המוכר שפתח דוכן לחמניות ומולו מישהו הציע את אותו דבר במחיר זול, והקונה המאושר יכול לבחור בין המתחרים. אז לא. תחרות בקפיטליזם של היום מבוססת על מכירה של דברים שיש רק אצלך, במחיר גבוה משמעותית ממה שעולה לך לייצר אותו, תוך תקווה שיהיה מספיק זמן בו רק אתה מוכר את אותו דבר.  חקיקת "קניין רוחני" אמורה להגן על דרך ההתנהלות הזו ממש. חברות התרופות חיות מהעובדה שלמרות שאפשר לייצר תרופה חילופית במחיר זול שבעתיים, החוק מונע זאת. נכון, הטענה היא שרק כך יווצרו תרופות חדשות, ויושקעו כל הכספים הנחוצים לכך,  הכי גרוע, כפי שמלמד אותנו תיל, הוא להיות במצב של תחרות. כסף גדול לא תעשו מזה. אז נכון, יש כאלה שמבססים את הייחודיות שלהם בשוק על מוצר ממש מוצלח שמשפר את איכות החיים של העולם כולו. אחרים מוכרים עוד חפץ מיותר שבאמצעות תעלולי שיווק משכנעים שחייך אינם חיים בלעדיו. ויש כאלה שמבססים את שלטונם באמצעים בריוניים וביניהם לא מעטים המשלבים את שתי השיטות הקודמות.  כך או כך – תחרות חופשית של ממש אין כאן, בוודאי לא במובן המקובל של המילה.

ברשותכם, אוסיף הערה על הבלוג הזה, מטא-תיאורטית. העמדה הכללית שלי, אינה לדבר על קפיטליזם כדי לשכנע מישהו לתמוך בסוציאליזם. ממש לא, וקפיטליזם אינו "ההפך" של סוציאליזם. מה שאני מנסה לעשות זה להציג את המורכבות שיש בשיטת הממשל הכלכלית חברתית המכונה "קפיטליזם" לגווניו, ובחשיבה הקפיטליסטית. ומנסה לפתוח לדיון נושאים שנחשבים "מובן מאליו" בשיח הכללי. אם נחזור לדוגמה שבמאמר, הרעיון המוצג בו הוא שהיזם הזה שהוא איש עשיר מאד טוען שהדרך להצלחה כלכלית עוברת לא דרך הצגת מוצר טוב וזול לעומת הקיים, אלא יצירת חדש ומכירתו ביוקר. אפשר לכנות את המודל שהוא מציג "מונופוליזם סדרתי". יש שיגידו שזה טוב וככה מתקדם השוק החופשי, מה אתה רוצה צפון קוריאה? קובה?. אז סבבה לכם ולהם, זה בדיוק מה שרציתי לומר. דעולכם חברים – ככה מתנהל השוק החופשי כביכול, ואני מתכוון לזה הקיים לא לעולם החלומות של התל"ח וסיעתם, והוא אינו חפשי כלל וכלל. והוא גם לא רוצה להיות כזה. רק שתדעו.