בתקופה האחרונה אני קורא בטוויטר מהגיגיהם של אנשי תקשורת ישראלים. (אני לא אוהב את המונח "לעקוב" שנשמע מסור מדי מצד אחד, וחשוד למדי מצד שני. אני פשוט קורא). הדיווחים שלהם מתחלקים לשני סוגים בעיקר. הראשון – מבזקי חדשות, לפני שהם מתפרסמים או במקביל. זה נותן לך אמנם תחזוקה ליצר העליונות בכך שאתה שומע חדשות שלושים שניות לפני כולם, אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן. בנוסף, הם אומרים לנו מה הם חושבים על החדשות. צעד אחד מעבר לחזות המהוגנת עם החליפה (והמכנסיים הקצרים, לפי האגדה הידועה) ובאופן בהיר יותר מאשר חיוך סתמי או אנחה מתוזמנת היטב.
יש ביניהם שכותבים טקסטים פוליטיים חד משמעיים. תומכים במהלך זה ומתנגדים למהלך אחר. זכותם, אותי זה קצת פחות מעניין מה חושב כתבנו לענייני כך וכך על עתיד היחסים שלנו עם נצרת עלית. מעניין אותי יותר איך הם תופסים את הנושא שאותו הם מסקרים.
בתקופה האחרונה, הנושא הפוליטי היה במרכז תשומת הלב. מאז ההכרזה על הבחירות ועד להרכבת הממשלה היתה עדנה לכתבים הפוליטיים. זה ברור. מה שרציתי לומר הוא שמשיחותיהם בטוויטר, נראה שהם תופסים את הפוליטיקה כשדה משחקים. ממש כמו כדורגל. יש שחקנים על המגרש, אחדים לבושים אדום ואחרים ירוק או שחור צהוב. והם רצים לכאן ולכאן. ואנחנו כצופים רוצים שהקבוצה שלנו תנצח, אבל בעיקר שיהיה מעניין. שיהיו גולים במספרת, והחמצות מסמרות שיער. ששחקנים ידרכו זה על זה, ומאמנים יגידו שטויות בראיונות.
כי כדורגל זה חשוב, אבל אנחנו יודעים שזה לא באמת. האיש שלבוש באדום מחר ילבש ירוק, ויגיד שהוא משחק בשביל הקבוצה והמאמן צודק. והמאמן יגיד שהוא לא מזלזל ביריב, למרות שאתמול פיטרו אותו משם. משחק.
ומבחינתם כך גם הפוליטיקה. אין שדה של רעיונות. אין תפיסה כללית שמאפיינת מפלגה או דמות פוליטית. כולם משחקים, ומפתיעים ורצים מפה לשם. ואם הם לא עושים את זה, אז משעמם. וצריך שתהיה איזו דרמה שיהיה לנו על מה לכתוב.
אז אין לי בעיה עם עיתונאי שחושב שלכתוב על פוליטיקה זה משעמם. יש לי בעיה עם מי שחושב שהפוליטיקה אסור לה שתהיה ענין "משעמם", כזה שצריך לדבר עליו במונחים נרחבים יותר, ברצינות, מתוך תפיסת עומק של מה שקורה. חבל שמי שמדבר בתקשורת חושב שהכול שעשוע בלי הבנה שבסופו של דבר, ותהיינה דעותינו אשר תהיינה בסוגיות החשובות, פוליטיקה היא ענין רציני המשפיע על חיינו בארץ הזו.