ד"ר ליאת פולוצקי, מנהלת לשעבר של פרויקט לאיתור מחוננים עבור משרד החינוך והתרבות, פירסמה ספר חדש. הספר "מעבר לגבול היכולת, משיגות יתר מקורותיה והשלכותיה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה ומעלה דיון מעמיק במקורותיה ובהשלכותיה הפסיכולוגיות והחברתיות של התופעה שהיא מכנה "משיגות יתר". שאלת היחס בין השגים גבוהים למאמץ וליכולת עניינה אותי מאז ומתמיד, התמודדתי עם סוגית עידוד להשגיות של צאצאי הפרטיים, ואני מהרהר בכך גם בעבודה ובחיים עצמם גם. ולכן על אף שאיני חובב ספרי פסיכולוגיה נטלתי אותו לידי וקראתיו מכריכה לכריכה, כמעט.
.jpg)
ובכן, מהי "משיגות יתר"? זוהי תופעה שהתוודעה אליה במשך שנות עבודתה, של תלמידים שמגיעים להשגים מעבר למצופה מהם. ההשגים אינם בהכרח גבוהים באופן מיוחד וראוי לציון, הם רק גבוהים יותר מהמצופה. וכיצד קובעים מהן הציפיות? פולוצקי משתמשת במבחני אינטליגנציה כמדד, ומראה שישנם תלמידים המגיעים להשגים גבוהים יותר ממה שמנבא המבחן. הספר בוחן את דמותם של תלמידים כאלה, ומראה את המורכבות בחייהם של התלמידים הללו. את ההשפעה של ההתרכזות בלימודים על חשבון חיי חברה "רגילים", הבעיתיות ביחסים עם ההורים ועם עצמם ועוד. פולוצקי אף קוראת לבתי הספר ולהורים להימנע מעידוד יתר של התופעה על ידי הורים ובתי ספר הדוחפים את התלמידים למאמצים קשים מאד כדי לחפות על יכולתם הקוגניטיבית.
ראשית אומר כי ז'אנר ספרי הדוקטורט אינו חביב עלי. ידידה ותיקה העוסקת בעריכת ספרי עיון סיפרה לי (2006) כי המלאכה של הפיכת דוקטורט – יצרה ספרותית המיועדת לקהל של ששה אנשים, לספר עיון של ממש קשה כקריעת ים סוף. אולי טיפה יותר. ענין זה בולט בספר שלפנינו, שאולי ברור ונהיר למי שפסיכולוגיה אומנותו, אך קצת פחות לסוציולוג שכמותי. המעבר אל "הקורא המשכיל המתעניין" לא צלח. סקירת הספרות המקצועית ארוכה מדי, וההפניות רבות מאד ובכלל מבנה הספר הוא על פי המוסכמות בכתיבה אקדמית, ואינו בהכרח משרת מבנה טיעון אחר, רך יותר. בנוסף לכך, על אף ההסברים המפורטים, לא נחה דעתי בקשר למושג "משיגות יתר", ועל האמירה "מעבר לגבול היכולת" שהרי זו סתירה מניה וביה. אם מישהו הצליח, מתברר בדיעבד שהוא יכול. גם אם נניח שמבחני האינטליגנציה תקפים ומהימנים בכל הקשור לאבחון יכולות קוגניטיביות, הרי שמן המפורסמות הוא שיכולות קוגניטיביות אינן הדבר היחיד המוביל להשגים לימודיים. וכבר שנו רבותינו "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת", והוסיפו "לפום צערא אגרא" (בתרגום חופשי – לפי הצער, כלומר המאמץ, השכר). ושוב, הצגת שאלה מסוג זה הנחשבת ל"מובן מאליו" היא חלק מהמעשה האקדמי המבקש לעגן תיאורטית ואמפירית מגוון תחומים, אך בספר עיון כללי דורשת יותר ביסוס ונימוק מדוע נדרשנו בכלל לשאלה זו.
כך או כך, עיקרו של ענין הוא שפולוצקי טוענת שדחיפת ילדים והנעתם למאמצים משמעותיים בתחום הלימודי מביאה לתוצאות שליליות. הילדים משלמים את המחיר, והם אינם אוהבים ללמוד. הם מנסים לרצות את הוריהם או לזכות בחיבתה של המורה. חומר הלימודים אינו מעניין אותם ותהליך הלמידה כולו הוא אמצעי להשגת ציונים גבוהים. פולוצקי חותמת את ספרה ב"הרהור נוגה" על הנזק שנגרם לילדים צעירים הנדרשים "להקריב חלק ניכר מילדותם ונעוריהם על מזבח ההישגים הלימודיים", וקוראת להורים ולמערכת כולה להיות יותר רגישה לפער בין יכולות לדרישות, ומתנגדת לחינוך המתמקד בהישגים. יש הסבורים שילדים צריכים להיות מחונכים כל ימיהם למאמץ מתמיד כי רק כך אפשר להשיג משהו בחיים, כמו "אמא נמרה" שהתפרסמה לפני כמה שנים בדרך הנוקשה שהיא מציעה לחינוך ילדים. לעומת מציעה פולוצקי לעודד את הילד ולקבל אותו כפי שהוא, ולא להתנות זאת בהשגים כאלה או אחרים. נקודת המבט הזו יכולה להיחשב חתרנית בקרב מערכת חינוך שחותרת ל"השגים" ומודדת אותם בנקודות ושברי נקודות, אחוזים והשוואות בינלאומיות, והיא באה דווקא מתוך הממסד. תנוחו, היא אומרת, תנו לחיות. כי ציונים זה לא הכול.
אפשר לקרוא את ההמלצה הזו כמסר הומניסטי המבקש לשים את הילד במרכז, וישנן לא מעט גישות חינוכיות כאלה. אני מצאתי את עצמי מהרהר בחוסר נחת בכמה היבטים שהמחברת לא הדגישה. ראשית, אני תוהה ביני לבין עצמי, כיצד אפשר להחליט שדווקא חיי חברה הם הדבר החשוב ביותר, ואימוץ תחביבים. יכולת לפרנס את עצמך ולהיחלץ מהמצב הכלכלי העגום של משפחתך הם מטרה חשובה מספיק. היא מציגה חלופה של תחביבים וחיי חברה, ובכך שמה במוקד הדיון את ההורים מהמעמד הבינוני פלוס שדוחפים את הילדים להצטיין בכל מחיר, ושוכחת שלא לכולם יש את הפריבילגיה הזו לבחור. בנוסף, פולוצקי מנגידה בין יכולות קוגניטיביות שהיא מגדירה "אובייקטיביות" לבין הישגים בבית הספר שהם "סובייקטיביים" מאחר שהם משלבים את התרשמותם של המורים מהתלמיד במפגש הבלתי אמצעי. האם אמנם מדידה בשאלונים אינה מוטה? מחקרים רבים מראים את ההטיה בהצלחה במבחנים קוגניטיביים והקשר שלה למצב סוציואקונומי, מגדרי ועוד פרמטרים המערערים על ה"אוביקטיביות" שלהם. פולוצקי מודעת לכך, אך עדין דבקה בהם כבסיס לטיעון שלה.
נראה לי, על אף שהיא אינה אומרת זו במפורש כי לדעתה אלה שניחנו ביכולות גבוהות, ומעמד כלכלי הולם שמביא אותם לשם, הצלחתם מגיעה להם בזכות. הם לומדים שלושים ושתיים יחידות לבגרות, רשג"דים בצופים, משתתפים בפרויקטים של מנהיגות צעירה ועדיין יש להם זמן להעביר זקנה את הכביש ובחזרה. כדאי שנבין מי הם המוצלחים האמתיים, והם אלה שיירשו ארץ. ואותם אחדים שנופלים מהם מוטב שיבינו את מגבלותיהם ולא ישאפו לגדולות. אולי ילכו להיות פחחים, מקצוע משתלם מאד, כך שמעתי.