יום ששי שחל להיות בערב שבת

כמה מענייני היום. ספר, למי מגיע כסף, מצבם של עכברי השדה וסיפור לשבת.

 

עדי איצקוביץ הוציאה לאור ספר הנקרא  "נכתב בטעות! טעויות נפוצות בכתיבת ספרים וכיצד להמנע מהן". איצקוביץ היא עורכת ספרותית ולקטורית, ואף עורכת סדנאות כתיבה. איצקוביץ טוענת שאי אפשר ללמד כתיבה טובה, אפשר רק לנכש החוצה בעיות שהיא קוראת להן "טעויות". איצקוביץ מסבירה שהיא נתקלת באלה שוב ושוב בסדנאות הכתיבה ובכתבי היד שהיא מקבלת כלקטורית וממליצה מה לעשות כדי לא ליפול לאותן טעויות. יש לה כמה וכמה עצות מועילות שם, וכדאי לקרוא. ובכל זאת, אם להשתמש במונחיה שלה – יש כמה "טעויות". המרכזית שבהן לטעמי היא לא מבחינה מספיק בין סוגות. יש הבדל משמעותי בין כתיבה עיונית תיאורטית, לכתיבת נירות עמדה לארגון ממשלתי, וכתיבת ספרות עברית מודרנית.  לכל תחום יש מטרות משלו וגם מסורות. בז'אנר שאני מתמחה בו, כתיבת ניירות מטה בארגון, נדרש איפוק מתון והתלהבות נסתרת. ומה שהכי חשוב, להיות ברור במה שאתה רוצה להציג, ומעט עמום במה שתרצה להשיג. בעבודות אקדמיות צריך לדעת לצטט ולהשתמש במושגים הנכונים ולבנות את העבודה לפי פרקים. בכתיבה פוסטמודרנית אסור שיבינו מלה ממה שהתכוונת ומשפטים חייבים להשתרע על פסקאות שלמות. ספרות אני לא כותב, אז אני לא יודע להמליץ. בנוסף-  איצקוביץ מערבבת בין "טעויות" לבין התאמה למוסכמות מקובלות של זמננו.  כמו למשל להוציא ספר בפונט שאינו "של ספרים" ענין שיש לשאול עליו האם זו "טעות" או סתם משהו שלא עושים כי כולם רגילים לאותיות ההן.

כך או כך, אני מציע לכל מי שמעונין לשפר את הטקסטים שהוא כותב, לעיין בתשומת לב בספרה של איצקוביץ כי תמיד עדיף למוד מטעויות של אחרים.

===

יותם זמרי כתב כך בפייסבוק :

נמלה יכולה לשאת פי 20 ממשקלה
עובד נמל יכול להרוויח פי 20 ממה שמגיע לו

הוא זכה לכמה אלפי תגובות חיבוב, מגיע לו. ממש שנון ומצחיק. כל הכבוד לזמרי. אבל מעבר לבדיחה המצחיקה פחות, הוא מציג פה תפיסה עמוקה של מה "מגיע" לעובדים. שחקן שמספר בדיחות שמישהו אחר כתב ראוי למשכורתו. וכדאי גם לשלם היטב לקופירייטרים שמוכרים לנו דברים מיותרים. אבל עובד נמל צריך להבין שעליו לחיות בתחתית סולם התעסוקה. כי זה המקום הנכון לאנשים מסוגו, אז שלא יעז לחשוב שהוא צריך להרוויח הרבה כסף. באמת.

זמרי משקף דעה קיימת, הנחשבת 'מובן מאליו' במסגרת ההצדקות שלא מדברים עליהם כי ברור שככה זה.  אין להם 'זכות' לצפות לשכר גבוה. ולא מדובר כאן רק בשאלת שביתת הנמלים האחרונה או הבאה. ואפילו לא בשאלה כמה בדיוק צריך להרוויח סוור כדי לפרנס משפחה התלויה לו על צוואר. אני מדבר על תפיסה שרואה כדבר ברור ומוצדק שאנשים משכילים ישתכרו הרבה כסף, כי מגיע להם. ואמנים פופולאריים זה ברור כי הם מוכשרים. וכך נוצר כביכול מין סדר קוסמי מובן מאליו בעולם קפיטליסטי בו כל אחד שמקבל משהו זה בזכות מה שמגיע לו, ולא בגלל הסדרים חברתיים מפלים, שלא לדבר על המחשבה שלכל אדם מגיע באותה מידה  לחיות חיים נעימים. אנחנו חיים במערכת מסוימת ומצדיקים אותה. (בורדייה קרא לזה "סוציודיצאה" כמשחק מלים על "תיאודיציאה" – הצדקת האל מול אתגרי המציאות) אני מבקש להדגיש את העובדה שהמערכת אינה מובנת מאליה. ויותר מזה, יש בה סתירות. לפי הדעה הרווחת לאנשים משכילים "מגיע" להרוויח יותר מלאנשים לא משכילים. בגלל שהם התאמצו ולמדו, אז הם צריכים לקבל תגמול. וכמעט אף אחד לא מוכן שכללי השוק יחולו עליו, ומצפה שהם יפעלו על האחרים, שלא שייכים לקבוצה הנכונה. כמו שאמר פעם מישהו בטור בYNET  – למה שאני ארוויח כמו פועל אריתראי? אז אכן, לשיטתם – יש כאלה שמה שיש להם זה בזכות, וכל השאר? שיחכו.

====

  • הגיעה העונה הזו בשנה שכולם מתפלאים שהגיעה העונה הזו השנה
  • תמיד כשהשרב נשבר אני יוצא החוצה אוסף כמה חתיכות קטנות ממנו, עוטף אותן בזהירות ושומר לחורף.
  • אין לי שום דבר נגד אנשים קטנים. כלומר כאלה שהבורא חנן אותם במטר וחצי גובה, או פחות. הבעיה שלי עם מעשים קטנים, פוליטיקה קטנה ונפש נמוכה.
  • מכיר מישהי שהיא ממש כמו אליפלט. אבל לא בקטע טוב

===

יש בישראל אירוע שנקרא "מידברן" זה מין משחק מלים בין המלה מדבר לבין BURN מחווה לפסטיבל שנערך באחת מארצות הים ובשיאו שורפים דברים. ענין די משונה בהתחשב בעובדה שממילא חם נורא שם. המשטרה בישראל התנתה את האישור לאירוע בכך שאנשים לא יסתובבו ערומים בשטח ציבורי. ונהיתה מהומה קלה בסוגיה. כך או כך, מה שנעלם מהעין הוא גורלו של כל חיות המדבר שאירועים כאלה מטרידים את שלוותם בשם החיבור לטבע. ממש כמו ישובים אקולוגיים שנבנים בלב מקום "טבעי" ומשתבחים בהרמוניה שלהם עם הטבע בשעה שהטבע היה מבקש שיניחו לו, בשקט אם אפשר.

===

אתמול הלכתי לעשות בדיקת עיניים כי אשתי אמרה שאנחנו לא נעשים צעירים יותר מיום ליום ובגילנו צריך לבדוק שהכול במקום ושום דבר לא מתפרק. אז חיכיתי בתור ורופא דווקא נחמד שם לי טיפות בכל מיני צבעים והסתכל ממש קרוב לעין וסינוור אותי המון ולא אמר לי שאני קצת שמן וכתב במחשב ובסוף אמר שהכל יפה והתוצאות טובות, ושאני ממש ממש בסדר.
יש לרופאים מין קטע כזה לתת לך מחמאות כשאתה בריא כאילו שעשית משהו בשביל זה חוץ מלהישאר בחיים עד עכשיו. כמו שאנשים אומרים על סבא שלהם שמת בגיל תשעים ושש שהוא היה צלול עד הרגע האחרון שנשמע כמו כל הכבוד לו שהוא החליט לא לחלות באלצהיימר ולעשות לנו לא נעים שהוא לא זוכר איפה הוא היה אתמול, ובכלל הוא לא הציק לנו הרבה עד שמת.

ונזכרתי שבשבת שעברה אימא שלי, שגם העיניים שלה חולות, אמרה שהיא ממש כועסת שאנחנו לא מסכימים שהיא תיסע לירושלים לבד, ובפעם הקודמת שהיא הייתה במרכז העיר ליד המשביר והלכה לקנות צמר ולא מצאה את עצמה זה רק בגלל שבדיוק לפני חצי שנה בנו שם מגדל ממש גבוה והיא לא הכירה כל כך ולכן  לא ידעה איפה היא.