החתול רק חייך כשראה את אליס. הוא נראה טוב-מזג, חשבה: ובכל זאת היו לו ציפורניים ארוכות מאוד, והמון שיניים, כך שהיא חשה שיש לנהוג בו בכבוד.
"שׁוּנַר צֶ'שֶר", היא פתחה בהיסוס, מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי: אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. "טוב, עד כאן הוא מרוצה", חשבה אליס, והמשיכה. "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
"– בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".
אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה, ולכן ניסתה שאלה אחרת. "איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?"
"בכיוון ההוא", אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר הכובען, מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא", מנופף בכפו השנייה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים".
"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים", העירה אליס.
"אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת".
—
'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, מאנגלית: רִנה ליטוין, הספריה החדשה, 1997.