פעם ראיינו אותי לעיתון חשוב ושאלו לדעתי על ספרות אני כמובן לא עניתי לעניין ואמרתי כי לא חשוב לי להגדיר מה במקום וברגע הזה נחשב "ספרות" ומהם "ספרים" סתם. מבחינתי כל יצירה תרבותית היא עניין לענות בו. סוציולוגיה של התרבות, שהיא הפרדיגמה התיאורטית שבמסגרתה אני כותב, טוענת כי מושגי האיכות הם נזילים ומשתנים לפי הזמן והמקום. המחשבה לפיה "איכות נבחנת במבחן הזמן" אינה תיאור נכון של העובדות. ראשית, מבחן הזמן אינו אלא פופולאריות לאורך השנים, דבר שאינו בהכרח טוב יותר מפופולאריות בשנה נתונה. ושנית, הטעמים מתחלפים עם השנים. כך למשל הייתה תקופה שזלזלו בשייקספיר בגלל שלא פעל לפי כללי הפואטיקה של אריסטו, והיום הוא הקלסיקון בה' הידיעה. אפשר גם להזכיר מה חשבו חכמי אסכולת פרנקפורט על אמנות הקולנוע והטלוויזיה.
היום, אנחנו פועלים לפי אתוס אמנותי מסוים. שהתחיל בנקודה בהיסטוריה ונמשך עד עכשיו. דמות של אמן שחופשי ליצור בעצמו, ובמידה רבה פטור מאחריות לתוצאות דבריו ולמעשיו. האתוס הזה אינו על זמני, ואינו על תרבותי כפי שנהוג לחשוב במסגרתו. האסתטיקה של אריסטו היתה הרבה יותר חזקה, וגם היא אבדה בהיסטוריה.
הסוציולוג הצרפתי בורדייה לימד אותנו שקריטריונים של טעם הם מנגנון חברתי שמטרתו ליצור הבחנה מעמדית, ואינם עומדים בפני עצמם. כל תרבות יוצרת את ההבחנות האלה, לא תמיד הם מתחברים עם מבנה סוציו אקונומי כמו במחקריו של בורדייה, אבל הבדלי הטעם כמדד לעליונות, קיימים גם קיימים. תראו מה חושבים אלה שלומדים גמרא בעיון על האחרים שמעדיפים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ואכמ"ל וד"ל