במוצאי שבת ראיתי כתבה על איך נוצר הכסף, ומה הבנקים עושים ועוד מעט כולנו נמות. כתבתי על זה סטטוס ביקורתי ובין המגיבים היו שביקשו שאסביר מה למען ה' קורה עם הבנקים ומה אני רוצה מהכתבה. לא אמנה כרוכל כל טענותי, רק אנסה להסביר עובדות, ולהבחין ביניהן לבין דעות.
פעם, כשהחיים היו יפים ופשוטים וכולם מתו קצת אחרי הלידה או בגיל ארבעים, היו משתמשים למטרה זו במטבעות עשויים מזהב וכסף. כי זהב וכסף לא מבקשים אוכל, וגם אפשר לחתוך אותם לחתיכות קטנות, והם בוודאי יותר קלים לשינוע מפרות.
היום כולם יודעים שההוצאות הנגרמות לאוצר המדינה בשל הדפסת השטר עם הציורים הנאים ואמצעי הביטחון המגוונים, אינו מתקרב אפילו לערך הרשום עליו. הרעיון שהמטבע (או השטר) מייצגים ערך יותר גבוה מעלות הייצור שלו, הוא רעיון שהתפתח עם הזמן. בתחילת ההיסטוריה המוכרת כסף וזהב היו מתכות נדירות וערכו של המטבע היה כמעט זהה למשקל המתכת. כשפה ושם שליטים היו מעוללים כל מיני תעלולים מגונים כמו הנפקת מטבעות עם אחוז זהב נמוך יותר מהמוצהר, אבל בעיקרון זו הייתה השיטה.
הכסף שכולנו מחזיקים נקרא "כסף פיאט". לא קשור למכונית החביבה של השכן, אלא בתרגום חפשי מלטינית "כי ככה אמרתי". רוצה לומר, לשטר אין "ערך אמתי". הכסף שלנו עשוי מנייר ואין בשום מרתף של בנק משהו שאפשר לקבל תמורתו. נכון, יש במרתפים אחרים דברים שאפשר לקבל תמורת שטר כחלחל חדש, אבל לא לזה אתם מתכוונים. ועוד משהו, היום רוב הכסף לא קיים. אני לא מתכוון לזה שהוא לא קיים אצלכם, אלא לעובדה שאין לו ייצוג פיזי. תחשבו על הכלכלה של ימינו. את המשכורות לא מקבלים במזומן, וההוצאות עוברות במקרים רבים דרך כרטיסי חיוב באופן ממוחשב. גם החסכונות, למי שיש, אינם אלא רשומות במחשבים שונים. טוב או לא טוב, זה המצב.
הערך של המטבע נוצר מהאמון שהמשתמשים בו נותנים לו. אני מקבל משכורת בשקלים ובטוח שאני אוכל לקנות בהם עגבניות ברמי לוי, ואופניים אצל החבר שלי. וטוב לי עם זה. לכן הכסף הוא בעצם מערכת חברתית. אין בה שום דבר "טבעי". היא שיטה מאד מקובלת שאנחנו חיים בתוכה ורואים אותה כמובן מאליו שאינו דורש הרהור נוסף. כמו במקרים רבים בהם אנחנו דנים במבנה החברתי, הגילוי עשוי להיות מרעיש, וסותר תפיסות מוקדמות שהתרגלנו אליהן. אך התיאור הזה של הכסף אינו שנוי במחלוקת כלשהי בקרב כל העוסקים בנושא. אין פה משהו סודי שמועבר מדור לדור בטקס בחצות הלילה ליד האלון הבודד.
עכשיו, אחרי שעמדנו על טבעו החמקמק של הכסף, כל שאר הדברים פשוטים הרבה יותר.
איך כסף נולד? לא כמו תינוק. יש שתי שיטות מוכרות. הראשונה, הממשלה או מישהו מטעמה מייצר אותו. ולעניינו לא חשוב איזה משורר מת מודפס על השטר, כי ייצור כסף מתייחס לכל סוגי הכסף שרובו רישומים במחשבים. וכך אם למשל הממשלה תחליט שאת כל הכסף שהיא מוציאה לצורך אחזקת גלי צה"ל למשל היא תייצר, ככה מהאוויר. היא יכולה.
שיטה שניה, שגם היא נפוצה מאד – נקראת "בנקאות ברזרבה חלקית". בשיטה הזו הבנק מחזיק מאה שקל, ומלווה את אותם מאה שקל לעשרה אנשים. איך זה קורה? כשהבנק מלווה, הלווה מפקיד את הכסף בבנק, אולפחות את חלקו. את החלק הזה, הבנק רואה כפקדון, ויכול להלוות אותו שוב. וכך נוצר יש מאין עוד כסף. איך זה חוקי? תשאלו. אה, נורא פשוט. קובעים חוק שזה מותר וזהו. וככה הבנקים "מייצרים כסף". המדינה קובעת רגולציה שמגבילה את הבנקים בעניין ההלוואות החוזרות שלא ימשכו עד אין קץ.
בשלב הזה, בטח תשאלו את עצמכם למה בכלל צריך כסף חדש כל הזמן. ואני לא מתכוון להדפסה של שטרות שהתבלו. טוב, את זה לא אסביר כאן. אומר בקצרה שההסכמה היום היא שצריך להגדיל בקביעות את כמות הכסף אבל לא יותר מדי. השאלה כמה זה"לא יותר מדי" שנויה במחלוקת עמוקה.
סיכום ביניים
הכסף שאנחנו משתמשים בו הוא מערכת שמבוססת על אמון של המשתמשים בערך שלו. מדינות מנהלות את המטבע שלהן, ורוצות מסיבות שונות להגדיל את כמות הכסף מזמן לזמן. "הדפסת כסף" או במלים אחרות הגדלת כמות הכסף שיש במחזור יכולה בעקרון להיווצר באחת משתי שיטות. הראשון, החלטה של גוף ממשלתי (כמו משרד האוצר) או של גוף מדינתי שאינו ממשלתי (למשל "בנק ישראל") להגדיל את כמות הכסף. השנייה באמצעות הבנקים. זה נכון טכנית לומר ש"בנקים מייצרים כסף" אבל תזכרו שכל כסף חדש שנוצר הוא "מיוצר מהאוויר" איכשהו, כי מדובר בכסף שאינו מובטח על ידי שום דבר אחר.
ומה זה קשור ליציבות הבנקים?
זה קשור. אבל לא בהכרח באופן שמוסבר בכתבה או נוצר רושם בציבור הרחב. הלוואות מפוקפקות לטייקונים הן רק חלק מהתמונה.
לבנקים יש שני סיכונים. הראשון הוא שהם לווים ומלווים. אם תחשבו רגע על זה, תזכרו שהפקדת כספכם בבנק היא הלוואה לבנק. את הכסף הזה הבנק מלווה לאחרים. גם אם נניח שכל הלווים מהבנק הם אנשים כשרים וישרים ופורעים חובותיהם במועד, יכול להיות מצב בו אתם תרצו את הכסף מיד, בשעה שהבנק מצפה לקבל אותו רק בעוד שנה. הבנק נערך לכך ומחזיק קצת כסף "מזומן". אבל אם יבואו פתאום כל המלווים ביחד, וידרשו את כספם, ובכן, המצב יהיה עצוב מאד. מצב כזה נקרא "ריצה אל הבנק" והוא מתאפיין בכך שלמרות שלבנק יש עקרונית איך להחזיר את הכסף, אין לו אפשרות להחזיר אותו עכשיו.
הסיכון השני שונה לחלוטין. ונגזר מהשאלה כמה מתוך הכסף שהבנק מלווה שייך לבנק, וכמה מקורו בהלוואות. נניח שאני מקים בנק ומלווה כסף שהרווחתי ביושר בריבית צנועה לאנשים, והם אין להם כל בעיה לפרוע את ההלוואות בצירוף הרבית. אני ארוויח כל הזמן ואהיה אפילו יותר עשיר ממה שאני כבר. אם אחד הלווים לא ישלם, נו מילא. הפסדתי קצת אבל אני עדיין בעניינים.
אם לעומת זאת אלווה ממישהו כסף ואלווה אותו לאחרים בריבית גבוהה אני ארוויח המון כסף. בלי להשקיע כלום. ואם לא אקפיד כל כך על יכולתם הכלכלית של הלווים ויהיו לווים לא ישלמו, או הרבה לווים לא ישלמו, אני אפשוט את הרגל ולא אחזיר למי שלוויתי ממנו, עניין מצער מאד מבחינתו. תחשבו רגע על משכנתא. אם תקנו בית ומאה אחוז מערכו הם הלוואה, וערך הבית יקטן, אתם בחוב שאי אפשר להחזיר אותו. (אלא בתוספת של כסף אחר ממקום כלשהו). ככל שהאחוז שאתם מביאים בעצמכם גבוה יותר, הסיכון שתגיעו למצב שבו ערך הנכס קטן מההלוואה נמוך יותר. מצד שני, אם ערך הבית יעלה תרוויחו בלי להשקיע כלום מכספכם. ולכן, צריך לחשוב כמה צריך להיות "הון עצמי" של בנק כדי שישאר יציב. קוראים לזה גם "רמת המינוף". כי כמו בשימוש במנוף, הלוואות גבוהות מעלות משמעותית את הרווח בזמנים הטובים, ומכפילות את ההפסד בזמנים רעים.
חשוב לשים לב שאלה שני סיכונים שונים מאד. חדלות פרעון – שפירושה לעולם לא תהיה דרך לפרוע חובותיו בגלל שההלוואות שנתן הבנק לא נפרעות ואין לו כסף משלו, וקושי בתזרים מזומנים – שאומר שבעקרון יש לבנק יכולת להשיב כספים לאחרים, אבל לא מיד ברגע זה.
למעשה, הקשר ביניהם הוא שאנשים רצים אל הבנק ברגע שהם חוששים מחדלות פירעון. לא בגלל שיש מבצע ממש מוצלח על תפילין בית אל והם חייבים כסף עכשיו.
ואיך מתמודדים עם הקשיים הללו?
כלקח מאירועים עצובים בהיסטוריה הכלכלית של העולם הוחלט להשית רגולציה על הבנקים שתקבע כמה כסף הם צריכים להחזיק בקופה באופן שיהיה זמין למשיכות, ובנוסף הוחלט שהבנק המרכזי יהיה "מלווה של מוצא אחרון", ויציל בנקים מ"ריצה אל הבנק" בכך שילווה להם כסף לתקופת הביניים עד שמי שלווה מהם יפרע. בנוסף, ישנן מדינות בהן נהוג ביטוח לפקדונות, שדואג לכך שעד סכום פקדון מסוים אם הבנק יפשוט את הרגל, המפקיד יקבל את פקדונו.
בנוסף, יש הגבלה הקובעת כמה מתוך עסקי הבנק ימומנו בהון עצמי וכמה מהלוואות. כיום, בעקבות המשבר נדרשים הבנקים לממן אחוזים בודדים מעסקיהם באמצעות הון עצמי.
עד כאן תיארתי לכם עובדות. משמחות או מטרידות, תחליטו אתם. אין פה שום גילוי חדשני, או סוד השמור ליודעי ח"ן. פשוט, רוב האנשים לא מתעניינים בבנקים ובמערכת הכסף, וסבורים שיוכלו לחיות חיים שלמים של עושר וכבוד בלי להטריד עצמם בשאלות הללו.
ובכל זאת, ישנן סוגיות שבמחלוקת ציבורית עמוקה.
כך למשל ישאל השואל -האם זה טוב שהממשלה תחליט כמה כסף להדפיס? יש כאלה שיגידו שזה מצוין. אחרים, יגלו חוסר אמון בנציגי הציבור הנבחרים ויעדיפו שזה לא יקרה. בישראל יש חוק שאוסר על המדינה להדפיס כסף כדי לכסות את הגירעונות בתקציב. חוק שנחקק אחרי שנות האינפלציה הגבוהה בישראל בשנות השמונים. בעולם הרחב נהוג היום להפקיד את האחריות לכך בידי "בנק מרכזי" שלכאורה אינו כפוף לממשלה והחלטותיו עצמאיות. פה ושם יש כאלה שאפילו כמהים לחזור לשיטה הישנה והגרועה של הצמדת הכסף לזהב.
בנוסף לכך, ישנה בישראל קבוצה של אקטיביסטים שרוצים לשנות את השיטה. דעתם אינה נוחה מהרעיון לפיו הבנקים מלווים יותר ממה שיש להם. הם קוראים לעצמם "התנועה לשינוי מוניטרי" ויש להם דף פייסבוק בו הם רואים בכתבה שהזכרתי הישג משמעותי במאבקם הציבורי. מה שגורם לי להתקף שיעול בלתי צפוי. אני חושב שטיעונים צריך לתמוך בנימוקים משכנעים ולא ברטוריקה שמבלבלת דעתו של אדם.
אני עצמי חושב ששמירה על יציבות הבנקים היא ענין חשוב מאין כמותו, במיוחד לאור הנזק העצום שגרם המשבר הכלכלי שהחל בשנת 2008 וטרם הסתיים. רבים שותפים לדאגה, אך על הדרך הראויה לפתרון ישנם ויכוחים רבים. אני ממליץ לכם בחום לקרוא את ספרם המצוין של ענת אדמתי ומרטין הלוויג "בגדי הבנקאים החדשים – בעיות בבנקאות והדרכים לטפל בהן". הספר עוסק בהצעות לשיפור יציבות הבנקים, וכולל בתוכו הסבר מאיר עיניים, דבר דבור על אופניו על כל הנושאים בהם נגעתי בפוסט הזה בקצרה. ולקוראים ינעם.