האמת שגם אני הרגשתי לא כל כך טוב השבוע. ביום ראשון אחרי הצהריים, אפילו האקסל הביט בי במבט זועף ואמר לי שכמו שהגליון נראה כדאי שאלך הביתה. אז נסעתי הביתה עם ידידי א'. כלומר אני ישנתי. אבל אינני הנהג. מבטיח.
אחרי ששכבתי במיטה שתים עשרה שעות רצוף ללא שינה, קמתי בבוקר הלכתי לרופאת המשפחה שלנו, שנורא דומה לאלאניס מוריסט. ואמרתי לה שאני לא מרגיש טוב, היא אמרה שהיא ידעה שלא באתי לשאול מה שלומה ואני תמיד בא רק כשאני צריך משהו. היא אמרה לי לנשום (רעיון מוצלח) ודגדגה אותי עם הסטטוסקופ, ואמרה לי לעשות אה וניסתה את התעלול המגונה עם המקל שעושה לך רצון להקיא אמרתי לה שאני מכיר ומספיק עם זה. ואז היא התיישבה ובפנים רציניות אמרה שאין תרופה למחלה שלי. שאלתי אותה בדאגה אם אני אשאר בחיים, והיא אמרה שלא, אבל לפי מיטב ידיעתה המדיצינית, כשאני אמות זה לא יהיה מהמחלה הזו. ובכל מקרה אם אני אנוח יומיים שלשה, תוך ארבעה חמשה שבועות אני ארגיש כמו חדש. רטנתי לי בשקט שלהיות קרח, ששוכב במיטה ומיבב אני כבר עכשיו, אז להיות חדש זה לא מציאה גדולה. אבל היא לא שמעה.בסדר, מלמלתי בשקט, אם ככה היא אומרת. ננסה את השיטה הישנה. אשתה תה עם לימון ואראה הרבה טלויזיה לימודית. וככה זה יעבור, על בטוח. גם את זה היא לא שמעה ורק כתבה דברים במחשב, אז לקחתי ממנה פתק לבית ספר והלכתי הביתה.
מעשה שטן, למרות שיש לנו טלויזיה עם חמשים ערוצים, לא מצאתי בשום מקום את השיעור באנגלית על ההוא שעשה תאונה עם הפיאט. ולכן שכבתי על הכורסה ובהיתי בטלויזיה, השמש חיממה לי את הרגל ורציתי רק לנמנם קצת. הכלבות שלנו באו לשבת לידי. למקרה שאני אצטרך משהו. זה ממש יפה מצידן, אבל מה שקורה שגם הם הזדקנו עם השנים. ואם פעם הן היו נובחות על כל מי שנכנס לחצר, היום הם פורצות ביבבות אימים אם עובר אוטו ברחוב עם שיר שלא מוצא חן בעיניהן. ככה שלא היה כל כך קל לישון, אז אחרי שבע שעות אשתי אמרה לי שעדיף שאלך למיטה.
למחרת בבוקר קמתי והלכתי לנוח ליד הטלויזיה. אולי הפעם יתנו משהו שווה. לא היה כלום. שבעים ערוצים ואין שום דבר לראות. אחרי ארבע חמש שעות של תכניות (כולל הסרט האפי "לגו", החצי השני של היום השלישי של הטור דה פראנס, ותכנית על בישול תפוחי אדמה בשוקולד. אני חושב) התעייפתי מאד. והייתי מוכרח לישון לפחות חמש שש שעות.
ככה חלפו עוד יום יומיים והחלטתי שצריך לעשות משהו עם עצמי, ואי אפשר ככה, ונגמרו כל התכניות שהקלטתי בממיר. אז הלכתי למטבח להכין לי כוס תה. כשחזרתי ראיתי שהכלבות נזכרו בילדותן בערוץ 2 וכרסמו את כל הטישו ופיזרו אותו על פני הסלון כשלג דאשתקד. ואם זה היה סתם טישו מסכן בשקל תשעים מילא. אבל זה היה ההוא המשובח עם האלוורה בטעם תות ופירות. ככה שהיה לי ממש חבל והתעייפתי מזה. והייתי מוכרח לישון קצת, להתאושש.
כל הזמן היו נביחות אימים, בסוף התעוררתי ונזפתי קשות בכלבות. אז הכלבה הערמומית הקטנה משכה לי בשרוול והראתה לי שהגנן נמצא בחצר, מכין את העץ או משהו.
וככה עבר לו הזמן. מדי פעם אכלתי חבילת גלידה כי זה טוב לגרון (אשתי קנתה את זה) ושתיתי קצת עראק כדי להרוג את כל החיידקים, מתכון בדוק ומנוסה העובר במשפחתנו. והנה זה באמת הועיל ואני כמעט כמו חדש.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי בסוף קמתי והתנערתי ושמעתי חדשות וגיליתי שכמו במעשה ברחמים אנג'ל שבא לאסוף את יוסי בנאי להפקה הגדולה שבמרומים – דיוויד בואי מת השבוע. וגם השחקן אלן ריקמן נסתלק מעמנו, כמה מצער. הוא היה קול האלוהים הכי משכנע ששמעתי.
.
.
.
.
.
(לגרסה מותאמת לוואינט יש להוסיף את המילה מצמרר שלש פעמים בכל משפט)