גדול/קטנה

לחצות נהר פעמיים"גדול?"
"קטנה?"
"הכול מים שחורים."
"עוד קצת. חוזרים למים גבוהים. מים נקיים."
"עכשיו מים רעים. צוואר קשה. זנב עוצר."
"אסור עוצר."
"הכול עוצר."
"אז הפוך, מהר, רחוק ממים שחורים. לשם."
"שם לא מים."
"כן מים. מים קטנים. מים חלקים. הנה. פה."
"גדול?"
"קטנה?"
"מים מוזרים."
"כן. קודם מלוחים, עכשיו מתוקים."
"איזה מים כדאי?"
"לנו כל מים טובים."
"אבל לא מים שחורים."
"לא מים שחורים. "
"רעבה. במים שחורים רק דגים שחורים."
"מוצא אוכל. פה מים צרים. מים נמוכים. להישאר למטה."
"גדול?"
"קטנה?"
"מים חדשים. שומר?"
"שומר תמיד, שומר מזמן שבתוך ביצה."

(מתוך הספר, עמוד 13)

 

לחצות נהר פעמיים הוא הרומן הרביעי של אבני. קדמו לו רב־המכר שלושה דברים לאי בודד, החמישית של צ׳ונג לוי והרצל אמר.

את יואב אבני אני מכיר. קצת. קראתי ספרים שלו, פגשתי אותו פעם בערב  לכבוד הספר שהגעתי אליו באיחור מביש (לערב, לא לספר), ואנחנו חברים בפייסבוק ולפעמים מדברים. בעיקר על ספרים. ולמה אני מספר לכם על זה? חוץ מה"גילוי נאות" הנחוץ, השבוע ראיתי בדף שלי תמונה שבה הוא תויג והמפרסם קושר בעליזות בינה לבין עלילת הספר הספר החדש, מעשה שאחרי קריאת כמה עשרות עמודים מתברר כספוילר הגדול ביותר מאז שחנה סיפרה לי בגן את הסוף של זהבה ושלשת הדובים. "לחצות נהר פעמיים" הוא ספר שאפשר לשייך אותו לז'אנר הבלש. בערך. ועוד בימים ההם שהיה לי טור בעתון שאיננו, נמנעתי מלכתוב פרטי עלילה משמעותיים לטובת אלה שלא קראו. ואיך אפשר לכתוב על ספר שהוא, בערך, ספר בלשי?

אנסה לספר לכם מה חשבתי שקראתי, בלי לקלקל כאותה תמונה שסיפרתי לכם עליה. ה' ירחם. אז ככה כמו בספר בשלי שמכבד את עצמו, יש נבל, ויש בלש ויש בחורה. ויש תעלומה. לא אחת, כי שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, ככה מקובל.  ויש גם אקדח, מצויר.ומצטרף זקן אנגלי אקסצנטרי , הזוכר את אהובתו שמתה, והמון המון גשם. יותר ממה שאנחנו מכירים.  ועוד משהו- לבלש יש דג זהב ששמו גולדי הון, והוא חותר בקיאק לשעבר ועובד הייטק, גם זה לשעבר.

אני קראתי את הספר בשבת, עם המזגן החדש שלנו שלא ידענו לכוון אותו כמו שצריך והיה קר כמו בחורף.  והייתי קצת עייף, והדמויות קיבלו פנים. הבלש נראה כמו יואב, זה ברור. הזקן האנגלי היה כמובן פטריק סטיוארט, והנבל קיבל את הפרצוף של איבגי. בטעות. ונופר? לא חשוב, בחורה סימפטית שגרה פה, לא רחוק. ויש גם את "גדול" ו"קטנה" שמופיעים במערכה הראשונה. ואתם יודעים לצפות למערכה השלישית, זה לא הספר הראשון שקראתם. אה, ויש גם פייסבוק. ותמונה. לא ההיא. אחרת.  וזמר, והרקליטוס.

יואב אבני יודע לספר סיפור, ולהחזיק את הקורא. כי סיפור טוב, ובמיוחד בלשי למדי, הוא רשת שנפתחת וצריכה בסופו של דבר להתלכד. ולשכנע בהגיונה הפנימי שהסיפור סיפור ולא מודבק בדבק נגרים בולט לעין. הספר מודע לעצמו, אבל לא מתחנף לקורא. בתוך הטקסט משובצים משפטים נפלאים לציטוט, והתייחסויות לעולמות תוכן אחרים. ממש כמו הכותרת שנטלתי לסקירה זו,  היישר מעמוד 242. הוא מכבד את דמויותיו, ולא לועג להן, לטובים ולרעים לאפורים ולכתומים.

בשתי מלים – יופי של ספר.

בשלש – לכו תקנו אחד ותקראו, עוד לפני שמגיע החורף, שלא תופתעו יתר על המידה כשאתם נוסעים באיילון.