שלא כמו המקסיקני, הפורטוגלי הצליח להיגמל מזה. אבל גם כאן יש מוסר השכל, ותקראו מה בתשבע כתבה:
יש בעולם מחלה בשם מיאסטניה גרביס.
רבים האנשים שלא מכירים אותה, וזה לגמרי בסדר. הרבה רופאים לא מכירים אותה, וזה ממש חבל.
האיש שבכתבה ישב ארבעים שנה בכיסא גלגלים, למרות שיכול היה לקבל טיפול תרופתי, שיעמיד אותו על הרגליים, גם אם לא בבריאות מלאה.
בטח תגידו, עצוב, אבל זה בארץ רחוקה, לפני הרבה שנים. רופאים לא מספיק מיומנים.
נכון, זה באמת עצוב, ואולי אפילו עצוב עוד יותר, שגם היום, אצלנו בארץ, רופאים לא מכירים את המחלה שנקראת "מיאסטניה גרביס". חושבים שזה ניוון שרירים, או פיברומיאלגיה, או תשישות כרונית, או במקרים העוד פחות נחמדים, חושבים שהפאציינטית (כי רוב החולים הצעירים הן נשים צעירות), סתם מדמיינת את הכל, וטיפול פסיכולוגי טוב, זה מה שהיא צריכה. והם טועים, כי יש טיפול תרופתי, ויש טיפולים מורכבים ויקרים שעוזרים ומועילים.
בתנאי שמאבחנים נכון מיאסטניה גרביס.
אז אם אתם, או מישהי מקרוביכם, מתלוננת תכופות שהיא עייפה, ואין לה כוח, אל תגידו לה שהגיע הזמן שתעשה משהו עם עצמה, ושזה הכל בראש שלה. יכול להיות, שכמו אותו פורטוגלי מסכן, יש לה מיאסטניה גרביס, ומה שאתם מציעים לה, זה להמשיך לשבת בכסא גלגלים.