אחד הדברים שמצערים אותי במיוחד הוא השתלטותם של כלכלנים ליברליים וניאו ליברלים על מושגים. החופש והצמיחה והשגשוג, כולם קיבלו תמונה קפיטליסטית מרחיקת לכת ונשתכחה העובדה שגם אם נתווכח מהיום ועד מחר על מאזן התשלומים והאינפלציה, לא צריך לתת לצד אחד להגדיר את מושגי היסוד שבתוכם נערך הדיון. והיום חברים, נדבר על חופש כלכלי. (ותודה לפרופסור יוסי דהאן שהאיר לי כמה נקודות חשובות)
עידן ארץ כותב באתר מידה על מדד החופש הכלכלי :
לפני ימים אחדים פורסם דו"ח החופש הכלכלי של מכון פרייזר לשנת 2016, ובו נתונים חשובים ותובנות מעניינות. מדובר במכון קנדי מוערך החוקר את החופש בעולם ואת השפעותיו על הכלכלה והחברה. הדו"ח מספק פרספקטיבה אמינה על החופש הכלכלי בישראל ובעולם, וכיצד הוא משפיע עלינו. מדד החופש הכלכלי של פרייזר משקלל מספר נרחב של קריטריונים כמו הוצאות הממשלה, נטל המס, כמות הרגולציות על עסקים, גמישות שוק העבודה, סחר חופשי וכבוד לזכויות קניין. בכל קטגוריה נותן המכון ציון בסקאלה של 0 עד 10 (לפי תת־קטגוריות מוגדרות היטב), והתוצאות משוקללות לציון סופי. אז איך נראה העולם מהמשקפיים של פרייזר? נתחיל במדינות שמובילות את המדד: חמש המדינות עם החופש הכלכלי הנרחב ביותר הן הונג־קונג, סינגפור, ניו־זילנד, שוויץ וקנדה (בסדר הזה)
אך אנשי מידה המודאגים מספרים לנו שאין יאוש בעולם כלל.
קרן האור הגדולה ביותר היא שבפרספקטיבה היסטורית אנחנו בדרך למעלה. ב־1980 קיבלנו ציון 3.51 בחופש הכלכלי, מה שהציב אותנו אז במקום ה־99, לצד לא מעט מדינות עולם שלישי. …נכנסנו ב־2005 לרביע השני של החופש הכלכלי שבו אנחנו נמצאים היום. אפשר לדמות זאת לעלייה של קבוצת כדורגל מליגה ג' לליגה ב', כאשר עכשיו עינינו נשואות לליגת העל.
אני לא יודע עד כמה קוראי מתמצאים במתרחש בעולם הכדורגל, ולכן אסביר שזו מטאפורה מוצלחת במיוחד. כי כשקבוצת כדורגל מצליחה מאד בליגות הנמוכות, ועולה לליגה הגבוהה איש העסקים שהקבוצה בבעלותו מפטר את כל השחקנים ואת המאמן, ולוקח אחרים במקומם. ואכן, זו הרוח הנושבת ממכון פרייזר והמדד שלו.
המדד כולל דירוג בחמשה נושאים חשובים לדעתם:
שימו לב לסוג העניינים שמדד החופש מגדיר כבעיה. גודלו של המגזר הציבורי, למשל. על פי הגישה שהמכון מייצג, ומידה מחרה מחזיק אחריה מעורבות הממשלה היא רע. כמו שאמר הרב חיים נבון (אני מצטט מהזכרון) "ידוע שהממשלה לא יודעת לנהל ועושה זאת בחוסר יעילות". עדיף שהממשלה תתנער מכל אחריות למשימות ותעביר אותן לפעילות של "השוק החפשי". לכן תמיד עדיף כמה שפחות עובדי ציבור. פחות שוטרים, פחות רפואה ציבורית, פחות מורים ואחיות, שלא לדבר על סייעות בגנים. העשירים יוכלו לקנות בכספם שירותים תחליפיים, והעניים? לא ממש חשוב. שימו לב שמדד החופש אינו מדבר על החופש של העובדים, ואינו מתלהב מהתאגדות עובדים, מה שעידן ארץ מגדיר "חוקים לטובת ההסתדרות". לשיטתם מסים הם עושק הגוזל מידי היזם את פירות הצלחתו.
בסעיף השני נמצאת הדרישה למבנה חוקי שיתמוך בהבטחת חופש הקניין. כפי שכבר אמרתי, חופש פוליטי חירות אזרחית ושאר עניינים שבחופש אינם מעניינו של מכון פרייזר. חופש הוא היכולת לנהל מסחר בינלאומי ללא הפרעות, אולי כמו בימים הטובים ההם של ראשית הקפיטליזם בהן שונעו עובדים מאפריקה לארצות המערב החפשי, כשהם קשורים בשלשלאות בסיפון התחתון על מנת לשמש ככוח אדם מועיל לבניית הכלכלה החפשית. או כשאניות הצי הבריטי איימו על סין שתאפשר להן מסחר חפשי. לכן לא מפתיע לראות ששתי המדינות שבראש מדד החופש הן הונג קונג וסינגפור, שמדכאות את זכויות האזרח והחופש הפוליטי. מכון פרייזר ממשיך את רוחו של מילטון פרידמן שלא חשש לייעץ למשטרים רודניים כיצד לשפר את הכלכלה שלהם ולעשות אותה חופשית יותר.
השאלה מה הוא "חופש" היא שאלה ששייכת לתחום הפילוסופיה והאתיקה, וגם לדתות יש מה לומר בעניינה. אנשי מכון פרייזר וסיעתם מנסים לרדד את מושג החופש ליכולתם של אנשי העסקים ובעלי הממון לנהל את העולם. מנקודת מבטם של העובדים צמצום הגנות על זכויותיהם כעובדים היא בוודאי לא הגדלת החופש, כמו גם הצורך לשלם מחיר גבוה לרפואה פרטית. ולכן, חשוב לזכור מה הוא החופש שאליו הם מייחלים ולפי זה לגבש דעה האם מקום גבוה ב"מדד החופש" הוא משאת לב.
תגידו, זכותם להגדיר מה שהם רוצים. אתה תגדיר חופש כך והם אחרת. אבל יש נקודה שצריך לשים לב אליה והיא משמעותו של החופש לשיטתם, ואני חוזר אל סעיף מספר 2 בהגדרות המדד. החופש לסחור נשען לשיטתם על ממשלה ומבנה חוקי שמאפשר לו לקרות. ולא, לא מדובר בממשלה ש"לא מפריעה למשק לפעול בחופשיות " אלא במערכת מדינתית מקיפה שמטרתה ליצור את המצב שיאפשר את ה"שוק החפשי". ולכן , כפי שאמר קרל פולאני לפני שנים הרבה, החופש הזה הוא מטאפורה כוזבת. אין שוק חפשי בהעדר ממשלה שתגדיר אותו ותאכוף אותו. השוק החפשי של היום אינו מערכת בה איש הישר בעיניו יעשה, אלא מערכת מתוכננת היטב בה הממשלה מתערבת באופן אקטיבי ומערכת המשפט אוכפת באופן פעיל את מה שנקרא ה"זכויות" של בעלי ההון. לא מדובר במצב טבעי אלא בתהליך ארוך שנים של בניית מערכת כלכלית כזו ולא אחרת. וכל מי שמנסה לעשות אותה שוויונית יותר, מקפידה על זכויות אזרח, ומנסה לשמור על איכות הסביבה הרי שהוא אויב החופש. שומו שמיים.