אתמול היינו בהופעה של חוה אלברשטיין. קצת חששתי, כי בפעם הקודמת שהלכנו היא שרה שירים חדשים שלא הכרתי, ורק בסוף היא שרה את "פרח הלילך" וכולם מחאו כפיים והיא נראתה קצת עצובה מזה.
ובאמת, השיר הראשון היה אחד שלא הכרתי. והשני, היה "פרח הלילך" ומשם זה המשיך. "כפל" ומה קרה לילד ושיר תשרי ואפילו השיר שלא חשבתי שאשמע אף פעם שוב על העץ עם הכוכבים. וסיפורים על אימא ואהבה ושיר מגרש את החושך ועוד שיר ישן והקהל שגם הוא היה די ישן, הצטרף לפזמון החוזר וגם קודם.
חוה אלברשטיין בת שבעים וקצת, ואנשים היו עצובים בגלל נעוריהם שחלפו גם הם. אחרי חצי שעה היא כבר התיישבה על הכיסא, אישה קטנה עם גיטרה גדולה, כי השנים חולפות. והיה לה קצת קשה בעליה ולא תמיד הצליחה להחזיק את המנגינה. ולא היו פסגות ולא עומקים רק שירים מאד מוכרים. רק ערב חורף קר, לכאורה. אבל אנשים לא התלוננו בחושך, ולא יצאו באמצע כי גם הם כבר לא בתיכון ליד המדורה שרים את חרותי.
וחוץ מזה אצלנו בירושלים אומרים: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.