יהודה יפרח כותב "אל תקחו צדקה בכוח". הוא מציג את מצוות הצדקה כמעשה וולונטרי. שלא נקח אותה ממנו, רחמנות. אך זו אינה תורה זה כזב ליברטריאני. ראשית, בעברית המקראית המלים צדקה וצדק הן מתחלפות. ונושאות את אותן משמעויות. בשלב הרבה יותר מאוחר נוצרה המשמעות של "צדקה" ככסף הניתן לחלשים. ראה למשל את דברי האל על אברהם אבינו בספר בראשית "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" ואת צערו ותוכחתו של הנביא ישעיהו "ויקו למשפט – והנה משפח, לצדקה – והנה צעקה" (ישעיהו ה 7). אבל הפילולוגיה אינה העיקר. במקרא, וסליחה על ההגדרה הפשטנית, אין צדק אחר מהצדק האלוהי – הקוסמי. מוסד הצדקה הוא ביטוי לעקרונות הצדק. שמחייבים אחריות חברתית. הצדקה אינה וולונטרית, אינה צמודה לרצון אישי של מישהו אלא היא חובה דתית עמוקה. האל בעצמו דואג לחלשים, ועינו פקוחה. אותו רמב"ם שהוא מצטט בחדווה אומר "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן". דהיינו מוסדות חברתיים דתיים ישתמשו בעוצמה הפוליטית שלהם כדי לכפות על אנשים לשלם, לפי יכולתם. הצדקה היא חובה ולא הוראות קבע בהתנדבות, או מיזמי הדסטארט. אז נכון, צריך לחשוב מתי נותנים ולמי נותנים. ויש סדרי עדיפויות. אפשר וכדאי לדבר על זה. אבל זוהי חובה. בשל הנסיבות ההיסטורית מימי חז"ל והלאה, הפסיקה הרבנית עוסקת במדיניות של קהילות, לא של אומה. והשאלות הנידונות הן כאלה. עמדה דתית בת זמננו נתקלת בקושי הזה לכל אורך הדיון בניהול חברה דתית במדינה יהודית. אתגר אחר הוא ההתייחסות למקורות הפוליטיים והמוסריים של שיח הזכויות, ובתוכן הזכויות החברתיות. כך או כך, ההצגה במאמרו של יהודה יפרח "החזירו לנו את הזכות לתת צדקה" היא נסיון מצער לשתול ערכים ליברטריאנים פרוטסטנטים בתוך היהדות, ואין לתת יד לעיוות הזה.
נקודה נוספת היא החלוקה שהוא עושה של ההוצאות התקציביות לכאלה שהן ״צדקה״ ולהן אפשר לגבב קטעי פסיקות ואחרות שהן "סתם". ההבחנה הזו גם היא תעמולה. אין הבדל מהותי בין קצבת נכות ומענק לידה לביטוח סיכוני סחר חוץ והנחות במס לתאגידי ענק. כולם שאלה של סדרי עדיפויות בהקצאת משאבי החברה. כולם יכולים להיות שנויים במחלוקת, כולם יכולים להיות דרישה של קבוצה מצומצמת.
וכך, במאמר ארוך הוא עורם בחבילה טענות שונות ומשונות. חלקן לא נכונות, אחרות ספקולטיביות. ישנם גם תיאורים מקוממים על הנכה המאושר שעוקף מסכנים בתור, ויש דוגמאות המובאות ללא ההקשר.
לסיכום הוא שואל "האם התנגדות לדרישות המופרכות שהם מעלים מלמדת על אטימות הציבור או 'התרחקות מערכים יהודיים'?" לא יודע לגבי הציבור, אני יכול להתייחס רק לכותב. הוא לא מבקש לדון, אלא לסגור שער. לא לפתור בעיות, אלא לספר אגדות של ילדים ליברטריאנים. האם זו התרחקות מערכים יהודיים? אוכל רק להפנות אותו לדברי הנביא ישעיהו אותם נקרא ביום הכיפורים.
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַאדני. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד אדני יַאַסְפֶךָ.