על הפרק "הפנאופטיות" מתוך ספרו של מישל פוקו "לפקח ולהעניש – הולדת בית הסוהר". (התמונה מאת I, Friman, CC BY-SA 3.0,curid=2410607 )
"לפקח ולהעניש" מחולק לארבעה שערים. הנקראים : "עינוי", "ענישה", "משמוע" ו"בית סוהר". הפרק "הפנאופטיות" הוא הפרק השלישי בשער "משמוע". לצערי, לא קראתי עדיין את כל הספר. אמנם עיינתי במספר סקירות על הספר כולו, אך בהחלט ייתכן שהחמצתי נקודות שפותחו בשלבים הקודמים של הספר. בפתיחת פרק "הפנאופטיות" סוקר פוקו שני נושאים. הראשון הוא נוהל לטיפול בדבר מאמצע המאה ה17. השיטה המרכזית בפיקוח על הדבר היא חלוקה של כל העיר לאזורים סגורים, אין יוצא ואין בא. צוותים של של מפקחים המסודרים בהיררכיה נוקשה. אחראים לבדוק ולוודא את מצב התחלואה והתמותה, ובמידת הצורך להתערב. האנשים נשארים בתוך בתיהם, והפיקוח עליהם נעשה באמצעות צפייה של האחראים בחלון בו נדרשים המפוקחים להתייצב. כך יכולים המפקחים לגלות מי חי ומי מת, ומי חולה. את משטר הפיקוח הזה מכוננים באמצעות איום בעונש מוות לכל מי שחורג ממה שהוגדר לו.
השני הוא "פנאופטיקון", רעיון שפיתח הפילוסוף ג'רמי בנתהם בספר שיצא בשנת 1787 בשם זה. הפנאופטיקון הוא הצעה ליצירת כלא שמאפשר פיקוח על הכלואים בו. הכלא בנוי בצורת מעגל. לאורך הקירות החיצוניים נמצאים תאי האסירים כשיש להם חלון חיצוני אל השמש, ופתח אל המרכז. הקירות בין התאים אטומים. באמצע המבנה נמצא מגדל המשגיח בתוכו יושב הסוהר שיכול לראות את האסירים, בשעה שהם לא יכולים לדעת אם הוא נמצא או לא.
המשותף לשתי השיטות הוא פירוק של החברה לאנשים בודדים שניתן לפקח עליהם בכל עת. עם זאת, הפנאפוטיקון שלא כמו מפקחי הדבר שמגיעים מזמן לזמן אל הבית לבדוק אותו, יוצר כח תמידי, מאחר שהאסירים נמצאים במצב בו הם לא יודעים בוודאות אם יש פיקוח ברגע זה והם מניחים שהוא קיים כל הזמן.
בנתהאם הרחיב את רעיון הפנאופטיקון למוסדות חברתיים נוספים. ולכן, אומר פוקו, הוא "מודל הניתן להכללה של תפקוד. דרך להגדיר את יחסי הכוח עם חיי יום יום של בני אדם….אין להבין את הפנאופטיקון כבנין חלום…למעשה הוא תבנית של טכנולוגיה פוליטית שאפשר וצריך לנתק מכל שימוש ספציפי". שלא כמו משטר הדבר הוא אינו פיקוח המופעל לזמן קצוב כדי להציל את החברה מקטסטרופה ספציפית, אלא מהלך הנארג אל תוך החיים.
מתוך כך הוא מפתח את הרעיון לפיו החברה האנושית עברה ממצב של "הענשה" למצב של "פיקוח". הוא קורא לזה "חברה משמועית". הפנאופטיקון הופך מתיאור של מבנה מרחבי קונקרטי למטאפורה של שליטה בחברה. צפייה מתמדת שיוצרת משמוע הגורם למפוקחים לפעול כביכול "מרצונם". המשמוע בחברה שלנו אינו רק טכניקה ליצירת שליטה של הריבון בנתיניו אלא משוקעת כך ששיטת הכוח הזו תתמוך ותעודד את התהליכים מבחינה כלכלית. הוא קשור את העלייה הכלכלית של המערב עם "הלחץ הדמוגרפי" כך ש"שני התהליכים, הצטברות אנשים והצטברות הון, אי אפשר להפרידם זה מזה".
רציתי להעיר כמה הערות בעקבות הפרק. ראשית, הרהור על מטאפורות והסיכון בשימוש בהן. פוקו מסיים את הפרק במשפט "מה פלא אם בית הסוהר דומה לבתי החרושת, לבתי הספר, לקסרקטינים, לבתי החולים, שכולם דומים לבתי הסוהר?" ובכן, במסגרת עבודתי נזדמן לי לפני כמה חודשים לבקר בכלא "איילון" המיועד לאסירים השפוטים לתקופות מאסר ממושכות, ביניהם לא מעט "אסירי עולם". הייתי יום אחד בין החומות וראיתי בעיני את החיים בכלא. אמת, גם שם שולטות טכניקות משמוע ו"אילוף" תוך ניסיון לשפר את התאמת האסיר לחברה, אך המעבר מהכלא אל החיים בחוץ הוא קפיצה גדולה מדי. זה דומה, אך לא אותו דבר. הרטוריקה כובשת אמנם, אך נראית לי בעייתית ונראה לי שאת הדיון בשאלת תפקידם ומקומם של בתי סוהר צריך לעשות, וגם לשאול על התהליכים החברתיים במקומות העבודה, אך צריך להיזהר מהשוואות גורפות מדי.
מצד שני – כששומעים את החדשות או סתם מתבוננים סביב, המטאפורה של פוקו מקבלת פנים קונקרטיות. טכנולוגיות מעקב וניתוח, מאגרי מידע ענקיים הם כלים בשימוש נרחב. המיוצרים ונסחרים על ידי תאגידים קפיטליסטיים ומשמשים להשאת רווחיהם, יחד עם שיתוף פעולה בייצור טכנולוגיות פיקוח לטובת ממשלות דמוקרטיות ורודניות כאחד. מאלגוריתם שמחשב את ציון האשראי שלנו, ועד לשיטות לשכנוע אפל להצבעה בבחירות למועמד העדיף. ומשם גם לטכניקות פיקוח טוטאלי המיוחסות כיום לממשלתה של סין הרודנית. לפעמים נראה שהם קראו את ספרו של פוקו כסוג של "מדריך למשתמש".