השבוע היינו במופע "דני וגידי וחברים", או כמו ש Yair קורא לו – המופע של כמעט כל כוורת. מאיר לא הגיע מארצות הברית, ויוני רכטר שוב לא כאן. הם העלו מהנוער כמה נגנים שיעזרו להם בסיבובים, ועוד מתופף ופרקשן שלא הכרתי והשמות שלהם לא כתובים במודעה, כי אולי הם לא חברים. המופע היה חלק מיריד חולצות היוצר, האירוע שעושה לי פקקים בדרך הביתה.
צירוף מקרים של המון קסם אישי וערמומיות מתונה הביא אותנו לשבת בשורה השנייה. ממש ליד ראש העיר. הגענו לפניו, כמובן. אבל כשהוא התקרב נופפתי לו ואמרתי "משה, בוא כבר, שמרתי לך, כמה רבתי עם אנשים". משמאלי ישבו זוג שלמדו את השירים בברוקלין בשיעור עברית, ומימיני ילדה בת שמונה שרקדה כל הזמן והכירה את כל המלים. הם שרו רק שירים ישנים, כי זה הקונספט של גידי והחברים, לשיר שירים ישנים. נתתי לה חיי, יו יה ותשע בכיכר ופה קבור הכלב והמכולת. וחברים.
כך או כך, מהמקום שישבנו יכולתי להסתכל לגידי בשחור של החולצה, ולכל השאר באפור של השערות. כי אם אני מכיר אותם משנות השבעים, זה אומר שהם מתקרבים לשבעים שם. כמעט כולם. כי ככה זה, כולנו מזדקנים ביום אחד כל יום. עד שכבר לא.
שבת שלום.