אדם לא גר בתוך עצמו, והעצמי לא גר בתוך האדם. זה שיר יפה, מבטא רגשות. אבל כשלעצמו הוא אינו מצדיק את קונספצית ה"עצמי". דיבור על רעיון לא הופך אותו למציאות, ואפילו לא למשהו שיכול להתקיים בזמן מן הזמנים. מחשבה שאדם יכול להתבונן על עצמו ולבחון את עצמו זו אשליה. נפוצה אמנם, אבל אשליה. אין "משהו" שיכול "לצאת החוצה".
ויותר מזה – אין ה"אני האמיתי". לא משום שאין אמת במובן האנליטי של המילה, אלא שהמושג הזה מטעה. כאילו יש אדם אמיתי בתוכנו, שהוא הוא הגרעין של קיומנו. ולא היא. הקיום האנושי כולל בתוכו סתירות שאינן ניתנו ליישוב. כי כמו שאמא אומרת – ככה אנשים.
אין קיום אנושי המנותק מהשפעות חברתיות. אין ״טאבולה ראסה״ של אנחנו הבלתי מושפע, הטהור ומשוחרר ממה שאמרו לנו וממה שסיפרו לנו. משהו שאם רק נתאמץ, נמצא אותו. הרי בסופו של דבר, אפילו את הרעיון לעשות את זה שמענו מאחרים..