פרופסור, נזירות וטעם החיים

ישבנו בחדר האוכל של המשרד, א', מ' ואני. אכלתי מזון בריאות בארוחת צהריים שניצל תירס ופתיתים. דיברנו, והשיחה עברה לנושא מחלת האלצהיימר. לא זוכר איך הגענו לזה. מ' סיפרה על מאמר של פרופ יורם יובל ההוא המפורסם, שאומר שמי שעוסק בפעילות אינטלקטואלית לא יחלה. זה לא נכון, מלמלתי, מכיר גאוני עולם שחלו. הוא מספר שם, אמרה היא, על 678 הנזירות במסדר נזירות בית הספר על שם מריה הקדושה שהלכו בדרך כל הארץ ומניתוח מוחותיהם עלה שעל אף שהוא נראה כמו חולות אלצהיימר, הן היו צלולות עד יומן האחרון. הו מריה הקדושה אמרתי, לו רק היו צלולות עוד כמה ימים אחרי מותן היו יכולות להיות גם קדושות נוצריות. וחוץ מזה, הוספתי כשיצאנו מחדר האוכל, כי היה לי קצת לא נעים, את יודעת ממה ייצרו את התרופה פרגונל? משתן של נזירות, במחילה. אז מה זה אומר לנו?
היא שלחה לי את מה שכתב. (לינק בתגובה הראשונה). לא התלהבתי. מתאם זה לא קשר סיבתי, נשים במנזר לא בהכרח מייצגות את האנושות, ובכלל. אבל מעבר לטרוניות הרגילות של קורס שיטות מחקר א' היה שם משהו שהטריד אותי ביותר.
פרופ יובל כותב באין מכלים "כדי לבנות רשתות עצביות כאלה, ולשמור אותן בכושר לאורך מאה שנים ויותר, צריך להיות פעילים, פעילים ופעילים – פעילים תמיד, פעילים מאוד, אבל מאוד, מבחינה שכלית, גופנית, וחברתית. לא פרישה נוחה לפנסיה, לא מנוחה נעימה ושקטה וחיים רגועים ושלווים, כפי שהבטיחו לנו, אלא פעילות מאומצת שאינה נפסקת גם כשאנחנו זקנים מאוד. אז תמשיכו ללמוד, כדי לעזור לשמר את הזיכרון והמחשבה ואל תפסיקו לעבוד כדי שהגוף לא יתנוון."

קראתי, ומיד נזכרתי בידיד ותיק, נסיך קטן שאמר שלו היו לו חמישים ושלוש דקות פנויות, היה הולך לו בנחת למעין ונשארתי עומד ותוהה. האם בכלל כדאי להאריך את החיים אם מה שמצפה לנו זו עבודה בלתי פוסקת עד הקבר?