כל הפרגמנטים ביחד

Jumpin' Jack. (2011). Fragments. Glock Today, p. 9.

פְרַגְמֶנְט 1

סיסמתנו: "אקדח 2011 טוב כדי להנות מהחיים. גלוק 19 ישמור אותך בחיים"

פְרַגְמֶנְט 2
לא מבין למה אנשים קונים טויוטה. זה הגלוק של המכוניות.

פְרַגְמֶנְט 3
כולם אומרים לי "זה לא החץ זה האינדיאני", ואני לא מבין. כי אני לא אינדיאני וגם האינדיאנים מזמן עזבו את החיצים וקנו AR 15.

פְרַגְמֶנְט 4
You Can't Buy Skill, but you can buy a custom 1911

פְרַגְמֶנְט 5

והיום בפינתנו עצות מועילות לחיים טובים:
נגיד שהבנתם שכשמגיעים לדברים הרציניים, אקדחים שחורים מרובעים הם הדבר האמיתי אבל ממש לא נעים לכם שיקראו לכם "עדר". מה תעשו? היאך תבטאו את אישיותכם?
אה. תקנו גלוק 34 דור 5. שימו עליו כוונת אופטית לפי כיסכם, וכוונות מוגבהות לפי טעמכם. בארצנו המוקטנת תהיו בבדידות מזהירה. לאף אחד אין כזה. ילדים ברחוב יעצרו אתכם לבקש חתימה. זקנות יתחננו שתעבירו אותן את הכביש. במטווח יעמדו לידכם צעירי הצאן וישתאו.
תוכלו גם להתבדח שרציתם גלוק 43 כמו כולם, רק המוכר לא הקפיד על אזניות במטווח וזה מה שיצא.
בדוק ומנוסה.

פְרַגְמֶנְט 6

בואו נדבר על הויכוח אודות "גלוק לעומת 1911". שמענו על זה, אתם בטח אומרים. אז הנה בשבילכם התיחסות סוציולוגית, שום כושר עצירה או מנגנון. סוציולוגיה.
הויכוח הזו הוא הרבה יותר מאשר ויכוח טכני, סטרייקר או פטיש. ולא סתם הוא נמשך בהתלהבות יתירה שנים ארוכות. האקדחים כאן הם לא רק חפצים, אלא דברים שנושאים משמעויות סימבוליות. הרבה מעבר לדבר עצמו. אובייקטים של הזדהות והצגת ה"עצמי" שלך.
אקדח 1911 מסמל תרבות אמריקאית והיסטוריה ישנה. לאורך שנים הוא היה האקדח בה' הידיעה, בקוטר 0.45. אקדח שצריך נשק מומחה שיכוון אותו, בדיוק בשבילך. האקדח שסבא רבא הלך איתו למלחמה.
כשגלוק יצא לדרך הוא שבר את כל הפרדיגמות. אקדח ללא עיצוב, שנוצר על ידי חברה ששמוכרת אתי חפירה. הגלוק נולד מצוות מומחים, ללא כל מורשת, אין בו שום קלאסיקה, ואף טיפת כבוד. הגלוק הוא אקדח פונקציונלי להחריד. יורה תמיד. בכל מצב. עם תחזוקה ובלעדיה. לא צריך שימון עדין פה, והתאמה מדויקת שם. ולכן הוא אנטי תזה.
למרבה צערם של חובבי המסורת והאסתטיקה המכנית, הגלוק הצליח מאד. הוא הפך להיות הנשק הסטנדרטי של 80% מיחידות הבטחוניות בעולם כולו. ויותר מזה, בארצות הברית גם הוא הפך לאייקון תרבותי. ישנם מקומות בהם "גלוק" הוא מלה תחליפית ל"אקדח". קשה מאד להתווכח עם היכולות של הגלוק, ולכן לפעמים תשמע טענות סרק כמו "זה האקדח שניצח שתי מלחמות עולם". חסידי הגלוק מציבים את עצמם במפוכחים, צעירים ברוחם וכאלה שיודעים "מה צריך" בלי לשקוע במחשבות סנטימנטליות שעבר זמנן.
כשאני קניתי את הגלוק הראשון שלי, אי שם בשנות התשעים, היה רק גלוק 17. זה היה מהלך חתרני. מה אתה קונה אקדח מפלסטיק, צחקו החברים. אבל אני הייתי צעיר ורציתי אקדח שאין לאף אחד. ואין לו מעצורים.
השנים חלפו והכל נראה אחרת. אין לי מידע שיטתי, אבל נראה לי שגלוק הוא האקדח הנפוץ ביותר בישראל. בוודאי מתוך אלה שנרכשו בחמש עשרה השנים האחרונות. גם המשטרה מצטיידת בו, וגורמים בטחוניים נוספים. אלא מה? בקבוצות הנשק הישראליות בפייסבוק תשמעו הרבה את הטענה שמי שבוחר גלוק, הוא "אחד מעדר", לא מישהו שבאמת יודע להחליט בעצמו, לבחון חלופות. מישהו בנאלי כזה, שלא ממש מבין ונוסע בטויוטה קורולה כמו כולם. וכך, מי שמתנגד לגלוק מסמן את עצמו כשייך לקבוצה הייחודית.
פה ושם תשמע גינויים כלליים על "אנשי הפלסטיק". אך מאחר שהמורשת התרבותית של 1911 לא כל כך נפוצה בישראל, המאמץ הזהותי מושקע בלגנות את הגלוק כשלעצמו, ולהמליץ על אקדחים חליפיים מתוצרת חברות שאימצו את הרעיונות הבסיסיים של הגלוק.
חסידי הגלוק מדברים בשבחו בכל הזדמנות, והביטוי הנפוץ הוא "סוס עבודה". משהו שיתן לך תועלת, ולא סוס אציל למירוצים. פה זה לא אמריקה, אנחנו אנשים מעשיים.אלא מה? בלהט הויכוח גם הם מגיעים לטענות שעלולות להראות לא הגיוניות כמו ש"הגלוק הוא פלטפורמה מצוינת", כלומר יופי של אקדח לקנות אותו ולהחליף לו חלקים.
ומאחר שזהו פוסט על סוציולוגיה של זהות, השאלה אינה מי צודק. אלא רק להסתכל ולראות מה אנשים חושבים על עצמם, ואיך הם רוצים להציג את הזהות שלהם, בתוך ההקשר של בחירת אקדח ונשיאה שלו. כי ככה אנשים.

(לגרסה מורחבת של הקטע לחצו כאן)