ים המוות הכחול בלאט

חזרתי מ“יום גיבוש מחלקתי“ בים המלח, מלוח מתמיד. כפי שצפיתי, ואולי אף אמרתי, כל אחד הלך לו לפינה אחרת והדבר היחיד שהתגבש שם היה המלח  בבריכות. עלי, לעומת זאת, עברו הרפתקאות מסמרות שער. האוטובוס היה צפוף נורא, ושכנתי מקדימה כל הזמן התלוננה שהרגליים שלי דוחפות לה את הגב. לא מבין מה היא רוצה, מין "נסיכה על העדשה". אחרי הקפה הפושר שקיבלנו בכניסה, ועוגה ששכחו אלו שנטשו את בית הערבה ב 48 , כל מה שרציתי היה לקרוא בנחת את ספרי עב הכרס בלי להיחשב יותר מדי סוציומט. לקחתי את הספר וצעדתי לכיוון הבריכה. מצאתי לי כסא נוח פנוי אבל לידו ישבו כמה בחורות מטוגנות בשמן והרעש די הפריע לי. הלכתי למקום אחר ופגשתי אחת מנשות המחלקה שלבשה את המינימום המותר על פי חוק. מבט שני הבהיר לי שהיא לובשת את אוסף הבולים שלה. לידה ישבו שתי בנות השירות הלאומי, בבגד ים מסוים שהזכיר לי שהנ"ל השתחררו מצה"ל "מטעמים של הווי דתי". תהיתי למה לא סיפרו לי כשהייתי צעיר על ההווי הדתי הזה וחשבתי בצער שכנראה החמצתי משהו.

ויתרתי על הרעיון להיות חברותי לחברותי וגררתי את עצמי איכשהו ללובי, כבר היה חם מאד וחיפשתי לי משהו לשתות. קניתי כוס קולה עם לימון וקרח בעשרה שקלים. היה שם אולי מאה CC נטו. ובשירותים המים היו מגעילים במיוחד. ניסיתי לחשב את יתרת החסכונות שלי בבנק, ואם אוכל להגדיל קצת את המשכנתא על מנת לקנות לי מספיק נוזלים לשתות כך שאחזיק מעמד עד סוף היום בלי נזקים בלתי הפיכים. למרבה המזל, בעודי כבר בדמדומי ההכרה, הגיעה ר. מהמחלקה והציעה לי כוס מים קרים. מאחר שאני לא מכיר אותה כעשירה במיוחד שאלתי אותה מאיפה היא מביאה מים בנדיבות כזאת. היא אמרה שמאחורי הדלפק שמוכרים בו כוס בירה ב500 שקל יש טכנולוגיה ישנה אך אמינה, שבסיבוב פשוט מוציאה מים קרים. וכך, בשלש וחצי שעות שנותרו עד הארוחה קראתי בספרי, כשכל רבע שעה הלכתי להביא לי כוס מים וכל חצי שעה, טוב, אתן יודעות ככה זה הגברים. הספקתי לקרוא 150 עמודים מתוך ה 600 שתכננתי ואחרי האוכל הלכתי  מרוצה לנמנם קצת. התעוררתי מאוחר מדי וכמעט הפסדתי את הקפה ועוגה. אכלתי מהר את העוגה היבשה וכמעט נחנקתי. שלמה הציל אותי   ורצתי לאוטובוס משתנק .

וככה משתעל נסעתי עד לירושלים, כשבגבי נעוצות ברכיה של שכנתי מאחור, חוסר התחשבות שכזה. ממש נורא.