בשעה טובה הגיענו גיליון ט"ו של כתב העת "אקדמות" מיסודו של בית מורשה בירושלים. כתב עת זה מעיד על עצמו כי מטרתו "להרחיב את גבולותיהם של המחשבה והחשיבה הדתית ולכן הוא פתוח לכותבים מרקעים שונים, הוא פלורליסטי ומאתגר את קוראיו". ואכן, הגיליון החדש, כמו קודמיו, מביא לנו מבחר של מאמרים המרחיבים דעת ומשובבים נפש.
אשר כהן כתב על ריבוי זהויות בציונות הדתית, דרור אידר מנסה למפות את השירה העברית הדתית . משה קופל מנסח מעין "צוואה רעיונית" ומשבח את "המסורת החיה" לעומת האידיאולוגיה. יובל ריבלין בוחן את גלגולו של סמל מקראי בקולנוע הארץ-ישראלי. מאיר רוט מציע לנו לבחון את המתח שבין פרקטיקה דתית לתודעה דתית דרך עיון בספר בראשית לעומת ארבעת חומשי התורה האחרים. רפי ועקנין תורם משלו לדיון המתמשך בסוגית 'תלמוד תורה' בחמ"ד ומציע לתת מקום ללימוד האגדה התלמודית. הרב יהודה ברנדס כותב על היחס הראוי לממון ולרכושו של הזולת. הרב דניאל שפרבר מציג את תפיסתו הקוראת ל"הלכה חברתית" שבה נזכה לקבל עול מצוות בנועם. הרב מיכאל אברהם מציג בפנינו גישה מפתיעה למדי,ויוצא כנגד הקריאה להכליל יסודות מן "המשפט העברי" בתוך חוקי המדינה. דליה חושן עוסקת בסוגיית הפרוזבול ואלעד ליסון מסיים בניתוח שלוש הספירות הקבליות העליונות.
לא אוכל כמובן להעמיק בכל מאמר מתוך כתב העת, אך פטור בלא כלום אי אפשר ועל כן אבקש להרחיב מעט בעניין המאמר הפותח של החוברת – "הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה", מאת אשר כהן. בערב שנערך זה לא מכבר בבית מורשה, התארחו דוברים נכבדים ובכללם המחבר עצמו, לדיון במאמר זה ובהשלכותיו האפשריות. חלק מהדברים שארשום כאן עלו בדיון המרתק שהתפתח שם, אך האחריות לנכתב כאן, היא כמובן שלי.
כהן פותח באמירה "יגאל עמיר הוא רוצח דתי". מתוך כך הוא מבחין בין "שיח של זיהוי" ל"שיח של זהות". "שיח זיהוי" הוא כזה המוטל על כקריטריון חיצוני, שיכול להיות מנוגד לתפיסתו של המזוהה עצמו. "שיח זהות" כהן מגדיר אותו כ"קוד הפעלה תרבותי" וטוען כי "רק המחזיקים בזהות מעניקים לה את מרכיביה". כהן תוהה על גבולות ההשתייכות הדתית ותוהה על הפער שהוא רואה בין קיום מצוות לזהות דתית. לדעתו שיח הזיהוי של החברה הדתית נותן עדיפות למצוות מוחצנות ובכך מדלדל את הזהות הדתית. לצורך הדיון כהן מנסה לחלק את החברה הדתית לשלשה זרמים. "דתי ליברלי", "דתי", ו"חרדי לאומי". כהן משתמש בקטגוריות שיצר במחקר אמפירי בו חקר את עמדותיהם של 526 נשאלים (בתוכם הוא עצמו). בשאלון נבדקה ההגדרה העצמית של הנשאלים, ומידת קיום המצוות שלהם לפי הצהרתם. כהן בדק את המתאם הסטטיסטי שביניהם, וניסה לאפיין מתוכו אמירות על הקשר שבין הגדרה עצמית דתית לקיום מצוות בפועל. התוצאה המעניינת לדעתו היא ששמונה אחוז מן הנשאלים העידו על עצמם שהם "שומרים מצוות באופן חלקי". כהן מכנה את הקבוצה הזו "תופעת הדתיות הסוציולוגית". בסיום מאמרו כהן מספר לנו על השפעות הפילוג הדתי על מערכת החינוך וחרד מפני הפיכתה של הציונות הדתית ל"שם משפחה" הכולל בתוכו מספר רב של זהויות משנה.
ראשית, אומר כי פתיחת המאמר בקביעה "יגאל עמיר הוא רוצח דתי" היא מטרידה, וזאת בלשון המעטה. ניתן לדון בשאלת הדתיות לגווניה גם באמצעות דוגמאות אחרות, קיצוניות פחות. מועלים בכספי זולתם, מכי נשותיהם ומליני שכר – גם מהם לצערנו מצויים בקהילה הדתית, בשכיחות גבוהה יותר מרוצחי ראשי ממשלה.
שנית, ארצה לתבוע את עלבונה של הסוציולוגיה, ולמחות על השימוש שכהן עושה במונח "דתיות סוציולוגית". לדידה של הסוציולוגיה הדת היא תופעה חברתית. אבות הסוציולוגיה עסקו בהרחבה בדת ובמשמעותה לחיי האדם ולכן כמעט כל תופעה דתית היא נושא אפשרי למחקר סוציולוגי. בשל כך "דתיות סוציולוגית" יכול להיות כינוי לדתם של השינטו, אמונתם של חסידי שבתאי צבי או לזרם המרכזי של הציונות הדתית באותה מידה. לפיכך אין משמעות למונח שטבע כהן במאמרו "דתיות סוציולוגית" במובן דתיות שטחית שאין בה ממש.
לא הייתי נטפל לדקדוקי לשון שכאלה, אם לא היה זה לדעתי מסמל את בלבול המושגים שעושה כהן במאמרו. לדעתי יש כאן ערבוב בין שאלה המתאימה למחקר סוציולוגי, מחקר שעליו להיעשות על פי מתודולוגיה מובנית ובזיקה לידע שנצבר בדיסציפלינה, לבין שאלה שבהשקפה דתית, בה הכללים למציאת אמת ושקר והוכחתם שונים לחלוטין. כהן תוהה "הכיצד ייתכן שאדם יכול להיות מזוהה מבחוץ כדתי ולשייך עצמו למעגל הזהות הדתית….הנשענת ביסודה על היקף קיום המצוות ומידת הנאמנות להן, אם באורח חייו הוא עובר על מצוות רבות? ". זאת איננה שאלה סוציולוגית, או לפחות לא כזאת שיש טעם לעסוק בה. הידיעה, המצערת אולי, שיש פער של ממש בין העמדות שמחזיקים בהן אנשים לבין מעשיהם בפועל, אין בה חדש. כבר הנביא אליהו על הר הכרמל, בקובלנתו על בני ישראל שאל "עד מתי אתם פוסחים על שתי-הסעיפים". הביטוי "עושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס" מכוון למחאה על תופעה שכזו ממש, פער בין התנהגות לבין הצהרות. לקהילת המאמינים של דת, ובמיוחד למנהיגיה, יש עניין רב בתיקון דרכם של החברים, בחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה". אתגר מיוחד הוא להתמודד עם אלו שאינם סבורים כי חוטאים המה. כהן, שמוצא את עצמו מוטרד משאלת נוכחותם של הלכי רוח שכאלה בתוך החברה הדתית לאומית, עוסק בענייני תיאולוגיה. מהי חובתו של אדם בעולמו וכיצד ראוי לו שינהג. אינני רומז שאין זה עניין
חשוב לענות בו, אך אין לכך דבר וחצי דבר עם סוציולוגיה. בין אם נגנה ובין אם נסכים לדרכה של אותה קבוצה שהוא מתייחס אליה, מחכמי הסוציולוגיה למדנו כי זהו מנהגו של עולם.
אין לי הכרות מעמיקה עם המחבר וחיבוריו האחרים, ופגישתנו היחידה עד כה הייתה באותו ערב בבית מורשה. יתכן שמה שהחסיר כאן, השלים במקום אחר. אך אודה כי השאלה שהעסיקה אותי בקריאת מאמרו של כהן היתה מיהם ה"אנחנו" שבשמם ואליהם הוא מדבר.
לדעתי מאמרו זה נותן לנו אפשרות לבחון מה הם הגבולות המדומיינים של החברה הדתית לאומית. מתוך מה שהוא אומר, ומה שאינו אומר יכולים אנחנו לשרטט את המפה. היכן אזורי הגבול, המסוכנים, ואיפה נמצא המרכז החמים והבטוח. שיח קביעת הגבולות נפוץ מאד בציבור הדתי לאומי של היום, כך נראה לי. גם בכתב העת שלפנינו הנושא עולה במאמרו של דרור אידר ואצל משה קופל.
יש דברים שממעטים לדבר עליהם, וטיעונים בעניין זה נחשבים אפילו לא לגיטימיים. הראשון שבהם הוא ההיבט הסוציו אקונומי של הגדרת החברה הדתית לאומית. שראיתי פעם במאמר בעיתון "הצופה" פסוק בזו הלשון – "זכינו, והציבור הדתי לאומי ברובו מבוסס". כך כהן מבקש לחקור את "הרוב הבורגני הדומם של הציונות הדתית" ומסמן גבולות סוציו-אקונומיים ברורים, מי מאנ"ש הוא ומי לא. אותם שאינם "בורגנים", כינוי שיש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי, אינם "אנחנו".
היבט נוסף הוא העדתי. אנשי "עדות המזרח", כפי שנהוג לכנות אותם בציבור הדתי לאומי, רבים מהם דתיים, ואף ציונים כהלכה. אך שלא במפתיע, הם אינם נתפסים כ"דתיים לאומיים". כמובן שאלו שנהוג לקרוא להם "מסורתיים" אין להם חלק ונחלה אצלנו. לכל היותר, במוסדות הפחות נחשבים הם יתקבלו ללימודים ובתנאי שידעו שהאמת מונחת בכיסנו מימים ימימה. כך גם אצל כהן, העדרם של ה"מסורתיים" מהמחקר, אותה קבוצה שההשוואה אליה היא מתבקשת, שלא לומר הכרחית, מעידה כאלף עדים על הזהות האשכנזית של הציונות הדתית לטעמו של כהן. כמה מסורתיים הצליחו להתגנב אל תוך המדגם המתוכנן היטב שלו, אך סולקו משם בבושת פנים. אותם מזרחים, שלא יודעים שלא ניתן להיות דתי ולא דתי כאחד, אינם משלנו.
היום, כשתופעת המסורתיות חוצה את הגבולות הסוציו אקונומיים והעדתיים ומתיישבת בלב ליבה של הקבוצה שאיתה מזדהה כהן, הוא שואל "אוי מה היה לנו". "הדתיות הסוציולוגית" החדשה שגילה וטרח לספר לנו על החידוש שבה, אינה אלא הגרסה החדשה ל"מסורתיות" על פי טעמם של אחינו בני עדות אשכנז.
מאמרו של כהן מסתיים בנימה פסימית משהו, כמעט מטיל ספק בהמשך הציונות הדתית כפי שאנו מכירים אותה. אך אם על פי גיליון משובח זה שבכאן נשפוט, על מגוון הנושאים והעיסוקים שבו, המראים את פניה הרבים והמתחדשים של החברה הדתית, לא ניפול ברוחנו. עברנו רק את מאה השנים הראשונות והעתיד עוד לפנינו.
פינגבק:הבלוג של גלעד סרי לוי » ספר של עצב וכאב גדול