פמיניזם ויום המשפחה

 בל' בשבט מצוין במחוזותינו "יום המשפחה", גלגולו המעודכן של "יום האם" שנקבע ביום פטירתה של הנרייטה סולד. ב8 במרץ מצוין בארץ ובעולם "יום האשה הבינלאומי". לכבודם נסקור כאן כמה ספרים העוסקים במשפחה, אמהות ופמיניזם

האריס, שספרה עורר מהומה לא קטנה לאחרונה, טוענת דבר אחד פשוט להבנה אך נחשב חתרני. ההורים אינם משפיעים כל כך על גורל ילדיהם כפי שמקובל לחשוב. לחבריהם בבית הספר, למורים ולאחרים, יש השפעה לא מבוטלת. שבהרבה מקרים גוברת על זו של הוריהם. הורים יכולים להשפיע על חייהם של ילדיהם בהווה, אך מידת ה"הצלחה בחיים" אינה מושפעת מהיחס והטיפוח שיקבלו הילדים בבית, לפחות לא כפי שנהוג לחשוב.
כשקראתי כתבות אודות הספר, ולאחר מכן עיינתי בספר עצמו, התפלאתי מאד. מה החידוש? כבר במבוא לסוציולוגיה למדנו שהאדם הוא יצור המשוקע בתוך החברה שהוא חי בה. בית ההורים הוא מקום חשוב, אבל גם למוסדות חברתיים אחרים השפעה לא מבוטלת. למדנו גם שלא כל האנשים בעולם חיו במסגרת מה שמכונה היום "משפחה גרעינית" – שני בוגרים המגדלים בבית נפרד את צאצאיהם, וכנראה שאפשר לגדול ולצאת ילד טוב גם בשיטות אחרות. העניינים המפתיעים כביכול שמציגה האריס בספרה, הם כמעט מושכל ראשון בסוציולוגיה. כפי שאומרת האריס עצמה "…כל המבנה הרעוע והמעגלי הזה נשען על אוסף הנחות בעניין הילדים וההורים שהן ייחודיות לתרבות ולתקופה שאנו חיים בה. אוסף הנחות שכתובות בחול" (עמ' 107)
אלא מה – הספר וההתייחסות אליו, מראים שוב כיצד המוסכמות הפסיכולוגיסטיות שולטות בחברה של זמננו. הפסיכולוגיה הצליחה לייצר שיח פופולארי שאינו נותן מקום לתובנות מדעיות של דיסציפלינות אחרות במדעי החברה. הפסיכולוגיה הגיעה למצב שהתיאוריות שלה נחשבות כאמת מוצקה ולמעשה הדרך בה חלק גדול מהחברה המערבית מגדיר את עצמו ואת זהותו. וגם את זה למדנו במבוא לסוציולוגיה.

מיתוס גידול הילדים, – למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים, ג'ודית ריץ' האריס, מאנגלית : תמר אלמוג, הוצאת עם עובד – ספרית אופקים, 2005, 458 עמ'

 ג'ודית וורנר טוענת שהנשים סובלות ממיתוס של "אם מושלמת" ההופך את חייהן למשהו שהיא לא מצאה לו שם יותר מוצלח מ"בלגן". זהו ספר ה"חוקר את התחושה-החונקת-בגרון של אמהות רבות בימינו, שהן תמיד עושות משהו לא נכון ." ומסביר לדעת המחברת כי היא "משוכנעת שהתחושה הזאת – הקוקטייל המצמית, הנפוץ כל-כך של רגשי אשם וחרדה ותרעומת ונקיפות מצפון – מרעילה את חוויית האימהוּת של נשות אמריקה של ימינו."
אחרי שחזרה מתקופה בה חיה בצרפת וגילתה להפתעתה שהרבה יותר פשוט להיות אם בצרפת, מאשר בארצות הברית. לדבריה, הנשים נדרשות להיות סופר-אמא המנהלת את כל פרטי הפרטים המעשיים והרגשיים של בני הבית, ולנהל קריירה מצליחה תוך כדי כך. וורנר ראיינה נשים רבות בנות המעמד הבינוני גבוה בארה"ב, בטענה שהן אלו שמנחילות את אורח חייהם לכלל הנשים. לדבריה – הצירוף הקשה מנשוא של עידוד למצליחנות בכל מחיר, יחד עם העדר תמיכה ממשלתית כלשהי בחיי משפחה, הופך את חיי הנשים הללו לבלתי אפשריים. כבר בתחילת הספר אומרת וורנר שהאשם הוא בתרבות האמריקאית על ערכיה. "לאורך המאה העשרים קמה שורה של דתות חדשות – פרוידאניזם,פמיניזם, אינדיבידואליזם, הצלחה – שכולם הטביעו את חותמן על דת האמהות" (עמ' 70) היא תולה את המצוקה האמהית באתוס של ההשגיות והאינדיבידואליזם האמריקאי, ולאורך כל הספר היא מדגימה ומפרטת כיצד התרבות מכתיבה את האישי והפרטי .וורנר טוענת כי אמריקה לא מוכנה לקבל את הרעיונות האירופיים על מעורבות ממשלתית, או צמצום בשעות עבודה. היא מבקשת לטעון בזכותה של "איכות חיים" שאינה כרוכה ברכישה אינסופית של פריטים לא נחוצים. וורנר אומרת כי השיח הפסיכולוגיסטי השולט מייצר רגשות אשמה לאמהות, ואינו מבחין בין כוס קפה עם חברה לבין נטישת הילד לגורלו.
בסופו של דבר ולמרות הביקורת הנוקבת שהיא מותחת לאורך כל הספר על ארצות הברית וערכיה- וורנר מנסה לרבע את העיגול ולהמשיך עם החלום האמריקאי של הקפיטליזם הצרכני הכולל כדבריה את "כל שיאי התחרותיות והעושק והשחיתות והצביעות המוסרית והטירוף כפשוטו" תחת מה שהיא מכנה "שלטון העריצות של ה"צריך" יחד עם שאיפה לעתיד טוב יותר, אולי.
ממד נוסף שיש בספר, מעבר לטענות שלו לגבי אמהות, הוא הדרך שמראה המחברת כיצד החברה משפיעה על היחיד. כיצד הדברים האישיים והאינטימיים כמו דפוסי אמהות, הם תוצאה של תפיסות חברתיות שולטות באיזור מסוים של העולם, בנקודת זמן זו ולא אחרת בהיסטוריה האנושית. מה שנחשב הכי "טבעי" יכול להיות שהוא תוצאה של פעולת החברה על היחידים.

טירוף מושלם – המיתוס של האמא המושלמת , ג'ודית וורנר, מאנגלית : נעה בן פורת,הוצאת אריה ניר, 2005, 349 עמ'

ספרה של חנה ספרן, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה עומד לצאת לאור בקרוב. (קיבלתי לעיון גרסה לא כרוכה שלו). הספר כולל שלשה חלקים. הראשון – עוסק בפמיניזם בשנות העשרים של המאה הקודמת, מספר על ארגונים ודמויות ומתאר את המאבק על זכות הבחירה לנשים. מאבק שדומני כי מדגים יותר מכל את דמותה של המהפכה הפמיניסטית כמהפכה שנורמלה מוקדם מדי. שוו בנפשכן כי בבחירות הקרובות לא היתה זכות הצבעה לנשים. נשים רבות טוענות "אני לא פמיניסטית", בעת שהן נהנות מפירות המאבק, ומובן להם מאליו דברים שלא היו באים לעולם ללא המאבק הפמיניסטי.
בחלק השני של הספר מתואר "הגל השני" של הפמיניזם. מאבקים פמיניסטיים בשנים 1971-1982 . המחברת מתארת את ההתארגנויות השונות שנוצרו ואת הויכוחים סביב חיבור של אג'נדה פמיניסטית עם עמדות בנושא הסכסוך הישראלי ערבי, ושוויון זכויות לבעלי נטיות מיניות שונות. ספרן טוענת שהתנועה הפמיניסטית הצליחה לזכות להכרה רק כאשר פנתה "החוצה" לטיפול במצוקות של נשים ולמלחמה במאבק נגד נשים. בחלק השלישי מציגה המחברת דמויות של נשים פמיניסטיות כמו למשל מרשה פרידמן, ברכה סרי ודפנה צור.
לי היה חסר בספר דיון אודות הפמיניזם הדתי. דמויות כמו חמותי – פנינה פלאי – שארגנה מניני נשים בביתה בשנות השבעים, או פרופ' אליס שלווי – מנהלת בי"ס פלך אז שגידלה דורות של פמיניסטיות. המחברת בהקדמתה משיבה לביקורת צפויה ואומרת שהיא התמקדה רק בחלק מהסיפור הפמיניסטי , וקוראת לממשיכים לבוא ולחקור.

לא רוצות להיות נחמדות – המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל , חנה ספרן,הוצאת פרדס, 2006, 186 עמ'

נערה אמריקאית שעלתה לארץ באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, ובמכתבה הביתה היא כותבת "הורים יקרים, עכשיו זריחה בים התיכון. הצללים רודפים זה את זה על הר הכרמל…אמנם איננו יכולים לראות מכאן את הים או את ההר, אבל הזריחה ותצורות העננים מעוררות את הדמיון" (עמ' 24). כידוע – בארץ ישראל לעולם לא תזרח השמש בים. לאנשי ניו יורק, כן. המכתב הנוגע ללב הזה פותח את סיפור חייה של חנה הופמן, בת למשפחה קונסרבטיבית משכילה, שהצטרפה לגדוד העבודה בימים בהם אמריקה לא נחשבה מחוז חפץ וארץ געגועים ליושבים בציון. את הספר כתבה נכדתה,יערה בר-און העוסקת בהיסטוריה חברתית ובתרבות ישראלית. "סבתא חנה" שלה, ביקשה להגשים בגופה את הרעיונות הציוניים של אביה, עזבה את הארץ לאחר שנכשלה בניסיונותיה להתערות בחברה שהיתה כל כך זרה לה. היא אושפזה לטיפול פסיכיאטרי לכמה חודשים ולימים חזרה לארץ, התחתנה וחיה בה עד יומה האחרון.
יערה בר-און התבססה על סיפורי המשפחה ועל מכתבים שנשמרו מאותה תקופה ומבקשת להציג את סיפור חייה של סבתה כמודל לפמיניזם שהקדים את זמנו, וכפרק חשוב בהיסטוריה הציונית, שלא זכה לראות אור עד היום.
יערה בר-און כתבה ספר שמשלב את האישי והמחקרי. בין פרק לפרק היא הוסיפה דברים אישיים משלה, הרהורים ומחשבות המסומנים בגופן אחר. למרבה הצער, לא עלה בידה השילוב. הספר קשה לקריאה, שלא לומר משעמם. מוטב היה לדעתי, לו סופר אמן היה רוקח רומן היסטורי על דמותה המרתקת של חנה, ויערה בר-און היתה כותבת ספר אקדמי עם נספח ביבליוגראפי והערות שוליים כמקובל.

זריחה בים התיכון – אמריקאית בגדוד העבודה, יערה בר-און , הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין- סדרת מגדרים, 2005, 216 עמ'