אנרון למשל

קומברס מתקנת את דו"חותיה לאחור עד 2001 – החברה מצפה כי בורסת נאסד"ק תפעל למחיקת המנייה מהמסחר לאחר שהחברה הודיעה כי היא דוחה למועד בלתי ידוע את פרסום הדו"חות הכספיים שלה לשנת 2005. ועדה מיוחדת שבודקת את האופציות שניתנו לבכירי החברה מצאה כי נמצאו אי התאמות בין מועדי האופציות כפי שדווחו בדו"חות לבין המועדים בהם ניתנו האופציות בפועל (אתר YNET 17.04.06 )

אנרון – התרמית

הקנאה התאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם – אך בינתיים הוא חי לא רע, כך לפחות חשבו קנת לי, ג'ף סקילינג ואנדי פסטו – בכירי חברת הענק אנרון מיוסטון שבטקסס. אם אינכם קוראים ותיקים של מדורי הכלכלה בעיתונים אולי לא שמעתם מעולם על חברת אנרון, והשמות הללו אינם אומרים לכם מאומה. אבל שלשת אלה, נטלו חברה שבשיא כוחה היה שוויה בשוק המניות מעל שמונים מיליארד דולר והביאו אותה לפשיטת רגל, תוך זמן לא ארוך.

פרשיית אנרון יצרה מבוכה רבה בקרב הפוליטיקאים בארצות הברית. חברת אנרון וראשיה היו מקורבים מאד לנשיא בוש. לאחר הנפילה ניסה בוש להרחיק עצמו מקנת ליי, שהיה ידידו האישי, ולפי הנטען בוש נהג לכנות אותו בחיבה – "קני בוי". באחד העיתונים התבדחו על חשבונו של בוש ואמרו כי רק היה חסר שיאמר למצלמה: "מעולם לא קיימתי יחסים פוליטיים עם איש זה".

אנרון היתה אחת משבע החברות הגדולות בארצות הברית. היא העסיקה עשרים אלף עובדים ברחבי העולם. אנרון התחילה את דרכה כחברת גז שהנכס המסחרי העיקרי שלה היה צינור גז טבעי. אמנם חלק מעלית ערך מניותיה נגרם בשנות ה"בועה" בבורסה האמריקאית אבל אנרון לא הייתה "חברת חלום" של הכלכלה החדשה ההיי-טקית שהציעה רעיון שלא הגיע לכלל מימוש, או חברה מיושנת שמכרה מוצרים שהשוק המתקדם כבר לא רצה בהם. קריסת הענק הייתה תוצאה של שרשרת מורכבת של הונאות מתוחכמות, ותעלולים חשבונאיים מפוקפקים שנועדו ליצור מצג שווא של רווחי ענק, וכשהתגלה המעשה והתבררו הפרטים, קרסה החברה. אלפי העובדים פוטרו ורבים מהם איבדו את הפנסיות שלהם, שהיו מושקעות – איך לא, במניות חברת אנרון.

הספר "24 יום – קריסתה של אנרון", שכתבו רבקה סמית וג'ון אמשווילר שנכתב ב 2003 ותורגם לאחרונה לעברית, מנסה להסביר כיצד קרה כל זה. סיפור המעשה מתחיל ב 14 באוגוסט, כשג'ף סקילינג, המנכ"ל הכל יכול של חברת הענק שהכנסותיה ברבעון השני לשנת 2001 הגיעו כמעט ל 40 מיליארד דולר, הודיע במפתיע על התפטרותו. סקיליניג נימק את ההתפטרות ב"סיבות אישיות".כתבי העתון וול סטריט ג'ורנאל,מחברי הספר – רבקה סמית וג'ון אמשווילר, לא קיבלו את הדברים כפשוטם. מדוע שילד הפלא של אנרון, שרק לפני חצי שנה מונה לתפקיד הנכסף יפרוש פתאום? הם חשדו שלא הכל מתנהל כשורה בממלכת אנרון. חקירותיהם העלו שמנהל הכספים האגדי, אנדי פסטו יצר מה שמכונה בלשון חשבונאית "ישויות חוץ מאזניות" שסחרו עם אנרון ואפשרו לו, תוך כדי כך, לשלשל לכיסו סכומים נאים. בשלב זה עדיין לא היה ברור להם מה היתה התועלת לאנרון מאותן "ישויות", מה היו הסכומים שהתגלגלו שם, ובעיקר – לא היו בידיהם הוכחות של ממש.כשב16 אוקטובר 2001 , פירסמה אנרון את דו"חותיה הרבעוניים ונכללה בהם מחיקה מסתורית של רווחים, התחילו לצוץ ראיות, לכאורה, לחשדותיהם.

בעקבות חקירה עיקשת של כתבי העתון וול סטריט ג'ורנאל ועיתונאים עמיתים, התברר כי בעזרת אותן "ישויות חוץ מאזניות" ובאמצעות תרגילים חשבונאיים, על גבול החוקיות ומעבר לה, יצרו מנהלי הכספים חזות של רווחים מתמידים. ערך המניות עלה בהתאם לתחזיות הרבעוניות וכולם היו מרוצים. כאשר החלה המניה לרדת, בעקבות המיתון שנגרם עם קריסת שוק המניות, כחלק ממפולת במניות חברות ההי טק, כבר היה קשה להמשיך, ואנרון נאלצה למחוק, "חד פעמית", סכום גבוה במיוחד של מיליארד דולר ממאזנה. עוד הסתבר, שבראשות אותן "ישויות חוץ מאזניות" (שנקראו "הטורפים") עמד לא אחר מאשר מנהל הכספים הבכיר של אנרון – אנדי פסטו. פסטו סחר עם אנרון בתפקידו כמנהל אותן ישויות תוך ניגוד אינטרסים חמור, ושלשל לכיסו עשרות מיליוני דולרים.

הקריסה

הקריסה הייתה מהירה.תוך עשרים וארבעה ימים מפרסום הדו"ח הרבעוני, קרסה אנרון לגמרי. מאחר שנוצר חשד באיתנותה הפיננסית, הורידו חברות דירוג האשראי את דירוגה, ובשל כך נדרשה לפרוע מידית חובות ולא יכלה לעמוד בכך. נסיון לאיחוד עם המתחרה אף הוא לא צלח, בגלל חוסר האמון שנוצר עקב שיטות החשבונאות הכוזבות של אנרון. בעקבות הגילויים הוקמה ועדת חקירה של הסנט, ונפתחה חקירה פדרלית. מנהלים רבים ב"אנרון" הועמדו לדין. לאחר תקופה ארוכה של שתיקה אנדי פסטו, החליט לשתף פעולה עם התביעה והפך לעד מדינה. משפטם של קנת ליי וג'פרי סקילינג נפתח לאחר עיכובים ארוכים בינואר השנה. בעת כתיבת שורות אלה מעידים ליי וסקיליניג בבית המשפט. ליי טוען לחפותו. "לא ידעתי ולא שמעתי", אומר המנכ"ל הכל יכול. סקיליניג ממשיך לטעון כי כשעזב את אנרון האמין בכל לבו ביציבותה ושגשוגה העתידיים. שניהם טוענים שהכל היה ממשיך כשורה, לולי תאוות הבצע של אנדי פסטו. פרשיית אנרון יצרה מבוכה רבה בקרב הפוליטיקאים בארצות הברית. חברת אנרון וראשיה היו מקורבים מאד לנשיא בוש. לאחר הנפילה הוא ניסה להרחיק עצמו מקנת ליי שהיה ידידו האישי, ולפי הנטען בוש נהג לכנות אותו בחיבה – "קני בוי". באחד העיתונים התבדחו על חשבונו ואמרו כי רק היה חסר שיאמר למצלמה: "מעולם לא קיימתי יחסים פוליטיים עם איש זה". נספח לפרשת אנרון היה סיפורה המדהים של חברת ראיית החשבון הגדולה  והותיקה "ארתור אנדרסון" שהיתה אחראית לבקרה חשבונאית על חברת אנרון. כשהחלו החשדות לעלות, החלו במשרדי אנדרסון לגרוס מסמכים הקשורים לאנרון. בעקבות הרשעת החברה בשיבוש הליכי משפט, היא איבדה את אמינותה, הנכס החשוב ביותר של חברת ראיית חשבון וקרסה אף היא. לימים זוכתה, אך היה זה כבר מאוחר מדי מבחינתה. בעקבות שערוריית אנרון, והונאות תאגידיות אחרות, נחקק בארה"ב חוק מחמיר בכל הקשור לחשבונאות תאגידית וגילוי נאות (החוק כונה סרביינס-אוקסלי על שמם של שני יוזמיו). רשות ניירות הערך האמריקאית הידקה את הפיקוח על חברות ועל דירקטוריונים.

בכמה כסף מדובר?

קשה לאדם שאינו מורגל בכך לתפוס את סכומי העתק בהם מדובר. אנסה לתת מושג. הצעת תקציב המדינה לשנת 2006 עומדת על כ 270 מיליארד שקלים. כ59 מיליארד דולר על פי שער הדולר דהיום. ירידת הערך של מניות אנרון בעשרים וארבעה הימים המתוארים בספר בלבד, שקולה לשליש תקציב המדינה. ירידת הערך של מניות אנרון מיום השיא שלהן, גבוהה בשלושים אחוזים מתקציבה השנתי של מדינת ישראל. זאת ועוד – קריסה כלכלית של חברת ענק נתפסת כעניין תיאורטי: מישהו הפסיד כסף, מישהו אחר הרוויח, מה זה משנה? – כולם הרי שועלי בורסה וסוחרי מניות. וכל זהלא ממש חשוב לאיש הרגיל, החי ממשכורתו. אבל, למרבה הצער, לא מדובר כאן בסכומים תיאורטיים, בשורות של מספרים על מסך מחשב, אלא באנשים בשר ודם שהפסידו הרבה מאד כסף. ג'ניס פארמר עבדה בחטיבת צינורות הגז של אנרון במשך שש עשרה שנה. כשהגיעה לגיל ששים פרשה לפנסיה. בקרן הפנסיה שלה היו מניות אנרון בשווי שבע מאות אלף דולר, והיא תכננה חיים נוחים אחרי הפרישה. כשהתחילה המניה לרדת, ופארמר ביקשה להמיר חלק מתיק המניות בהשקעות אחרות. נאמר לה שהתיק מוקפא. כששוחרר הכסף, נותרו מחסכונותיה לפנסיה רק עשרים אלף דולר, שלשה אחוזים מהסכום שחסכה. מזלה של חברתה לעבודה מרי תיבאוט שפר עליה במקצת. לה נותרו עשרים ושניים אלף מתוך ארבע מאות שמונים וחמשה אלף שהיו ברשותה.

הכותרת שבחרו המתרגמים לתת לספר: "24 ימים – קריסתה של אנרון" מטעה מעט. סיפורה של אנרון מתחיל הרבה קודם לקיץ 2001, החברה הוקמה באמצע שנות השמונים הגיעה לשיאה בשנת 2000 , ועם נפילת הבורסה החלה ליפול. אנרון סבלה מהפסדי ענק מעסקאות כושלות בהודו, וממיזם פס רחב שבאותו זמן לא הבשיל טכנולוגית. עשרים וארבעה הימים הללו היו קריסה מהירה של מגדל קלפים, שבדיעבד התברר כי לא היה לו כל סיכוי לעמוד. המחברים גם נוטים להרחיב בעשייה העיתונאית שלהם עצמם, לפעמים על חשבון ההקשר הכללי. סמית ואמשווילר מיחסים לעצמם בצניעות את האחריות לקריסתה של אנרון. עם לא מעט צער על כך שבעטיים אלפי אנשים איבדו את פרנסתם, ומנהל כספים בכיר התאבד. ספרם שנקרא כמעט כספר מתח, מתמודד באומץ עם הקושי להסביר מושגים חשבונאיים מסובכים בשפה השווה לכל נפש, אם כי לא תמיד בהצלחה מלאה. ראוי היה לצרף פתח דבר עם באור מושגים). בסוף הספר מופיע אמנם אינדקס שמות האנשים המוזכרים בספר, אך רצוי היה לתת תקציר "מי הוא מי" שהיה מקל על ההתמצאות בעת קריאת הספר הגדוש פרטים. לטעמי ראוי היה אף לצרף נספח מעודכן שיתאר מה עלה בגורל גיבורי הספר מיום כתיבתו ב 2003 ועד להוצאתו לאור בעברית ב2006 .

מי שירצה לקבל תמונה מקיפה ומעודכנת יותר על עלייתה ונפילתה של אנרון כדאי שיצפה בסרטו התיעודי  של אלכס גיבני (המבוסס על ספרם של  ברטני מקלין ופיטר אלקינד   Enron: The Smartest Guys In The Room (אנרון, הבחורים הפקחים ביותר בחדר).בסרט תוכלו לראות בהרחבה  את עלילותיה של אנרון מאז הוקמה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. הסרט משלב ראיונות עם עובדי אנרון בדרגים שונים. יש בו קטעים מצולמים מועדת החקירה שהוקמה לאחר מעשה ובה מביאים בכירי החברה את גרסתם שלהם,מגומגמת, על פי רוב. על אנרון יצאו גם לא מעט ספרים ומאמרים, העוסקים בנושא מזויות רבות. גם באינטרנט אפשר לאתר חומר רב מאד על הפרשה. כאמור, המשפט ממשיך ומתנהל בימים אלה ממש.

היבריס

סיפורה של אנרון עוסק בכוחות השליליים המניעים אנשים: בחטא ההיבריס הקדום, להיות מנהל הכספים הגדול מכולם, מנכ"ל החברה הגדולה בעולם. בתאוות הבצע וכיצד היא מעוורת עיני פקחים וגם: ברצון האנושי להאמין במה שנוח. כמעט  מובן מאליו יהיה לומר שסיפורה של אנרון עוסק בכוחות השליליים המניעים אנשים. בחטא ההיבריס הקדום, ברצון להוכיח שאיש אינו יכול לך. הרצון להיות מנהל הכספים הגדול מכולם, מנכ"ל החברה הגדולה בעולם. אפשר בהחלט לקרוא את סיפורה של אנרון כסיפור על תאוות הבצע וכיצד היא מעוורת עיני פקחים.  זוהי מסקנה מוסרית חשובה מאין כמותה, ואכן יזמים זריזים כבר פתחו סדנאות בנוסח"אנרון ולקחיה – אתיקה בעסקים". אפשר להדגיש בסיפורה של אנרון אלמנט נוסף – הרצון האנושי להאמין במה שנוח. המחשבה ש"הכל בסדר". הכל טוב וכשר, ש"אם כולם אומרים כנראה שזה נכון" – היא שגרמה לכל מי שהיה אמור להתריע – לטמון את ראשו בחול. האנליסטים במחלקות המחקר, הבנקאים וקציני האשראי,  והעיתונאים שהיו אמורים לסקר את הפרשה ולהתריע כמו שאומר הפתגם ש"אם זה טוב מכדי להיות אמיתי, מן הסתם זה לא אמיתי" – כל אלה לא בצעו את מלאכתם. שמו המלא, במקור, של הספר הוא:  "24 יום – כיצד שני כתבי העיתון וול סטריט ג'ורנאל חשפו את השקרים שהרסו את האמון באמריקה התאגידית". שם הספר, כמו גם גישתם הכללית של כותביו מעיד כי הם אינם עומדים על גודלו של המשבר. לשיטתם מדובר בתקלה, בשיבוש חולף שיתוקן באמצעות רגולציה קפדנית, עוד כמה תקנות, ופה ושם סדנאות אתיקה. אני סבור שהשניים נחפזים מדי ומגלים אופטימיות שאינה במקומה. סיפורה של אנרון אינו יחיד במינו. מנהלי אנרון, סקילינג, לי ופסטו לא היו לבד. סמוך אליו נתגלו כמה וכמה פרשיות מביכות מעולם התאגידים. אזכיר את וורלדקום בארה"ב, שמנהליה זייפו רווחים בגובה 11 מיליארד דולר וגרמו בכך לקריסתה, לאבדן משרות ולהפסד למשקיעים.  אהולד בהולנד, שמנהליה בדו רווחים של חצי מיליארד דולר. ואצלנו בישראל –  שערורית פלד-גבעוני, צמד סוחרים שזכו לאשראי נדיב ומוטטו בהרפתקאותיהם חברות ייצור יציבות. כך או כך – אני מבקש להמשיך משם. לא להסתפק בתהייה נוגה על האופי האנושי, ועל מעשיהם של יחידים אלא להרהר על התרבות והחברה שבה מעשים אלו קורים.

אנרון כמקרה מבחן לקפיטליזם

הקפיטליזם התאגידי מעלה על נס כל אותן תכונות אישיות, שבכל הקשר אחר נחשבות למגונות, ומייצר את המנגנונים החברתיים והמוסדיים המאפשרים להם לפרוח, ולזכות בתגמולי עתק. מדובר בהבניה מוסדית של שחיתות מידות

פרשיות אנרון ודומותיה יכול ללמד אותנו לקח חשוב אודות  הקפיטליזם הניאו ליברלי, ערכיו, והעולם שבו הוא מבקש ליצור עבורנו.  סמית ואמשווילר מיחסים את התקלה המצערת שהתרחשה באנרון לכישלון מקרי, תאוות בצע של יחידים. לדעתם, לו רק היו כמה אנשים הגונים מעט יותר, ישרים קצת יותר – הכל היה בסדר. אין זה מפתיע שכתבי הוול סטריט ג'ורנאל החיים בתוך העולם הקפיטליסטי הניאו ליברלי ומאמינים בכל לב בשוק החופשי וערכיו יראו בכך אפיזודה, או לכל היותר ליקוי מסוים בשיטה, לא יותר. הרי הקפיטליזם בכלל, והקפיטליזם הניאו ליברלי שהיום פופולארי במיוחד, נשענים על מערכת של אמונות וערכים, שהן בבחינת אמונות דתיות. הערכים הללו משמשים הצדקה לכל העוולות שנעשות בשמו של הקפיטליזם, ומסבירות מדוע הוא דרך ניהול העניינים הנכונה והטבעית, וכל שיטה אחרת הרי היא מנוגדת לצדק, ליושר ולטבע האנושי גם יחד. אני מבקש לומר שהאירועים הללו מבהירים עד כמה אמיתות כביכול, המצויות בשיח הציבורי בעולם ובישראל אין להם על מה שיסמוכו. יש כאלה שיטענו כנגדי "אין כלכלה אחרת", הכלכלה היא מדע מדויק. ואכן כוחה העצום של האידיאולוגיה הכלכלנית מתבטא בכך שהיא מציגה את עצמה כידע אובייקטיבי, המנותק מערכים ומשיפוט אנושי. אנסה להציג כאן בחינה קצרה כל כמה מהאמונות הללו, לאורה של אנרון.    נפתח באמונה הקפיטליסטית הרווחת, שנחשבת למושכל ראשון-  הניהול האיכותי והמקצועי ימצא תמיד בשוק הפרטי. אם לא בעל הבית הדוחק, יבוא במקומו כוחו המעניש של השוק ,הרי חברות בשוק חפשי כל מהותן היא ליצור ערך לבעלי המניות. ומנהל שלא ידאג לרומם את החברה מעלה מעלה, יאבד מיד את מקומו לרעו הטוב ממנו. מסיפורה העגום של אנרון, מסתבר שאין זה כך. המנהלים שודדים את קופת החברה באין מכלים, ורק טובתם האישית לנגד עיניהם. לפני חודש לערך, התפרסמו ב"הארץ" טבלאות השכר של בכירי החברות הנסחרות בבורסה. (המכונות משום מה "ציבוריות"). שכרם של הבכירים העפיל למדרגות הגבוהות מכל דמיון, חוץ מדמיונם של אותם מנהלים כמובן, גם כשרווחי החברה שבאחריותם לא כבשו פסגות חדשות. לעתים גם כאשר החברה הפסידה, מנהליה לקחו לעצמם משכורות נאות הנעות כלפי מעלה. ויש כאלה שלא הסתפקו במשכורתם ועשו דין לעצמם. ראו את סיפורה של קומברס, שהוזכר למעלה. קומברס מודה ב"אי התאמות בין מועדי האופציות כפי שדווחו בדו"חות לבין המועדים בהם ניתנו האופציות בפועל". חברת קומברס, לפי הנטען, הקצתה לחברי ההנהלה הבכירים אופציות לרכישת מניות. פירושו של זה שלאותם בכירים הובטח לרכוש מניות במחיר שנקבע מראש. אם מחיר השוק גבוה מערך זה, הרי שהמנהל הרוויח. על פי התאוריה תגמול תמורת אופציות נועד לעודד את המנהלים, אם בזכותם יעלה שער המניות מעלה מעלה, יוכלו הם לקחת חלק בהצלחה. אלא מה? לקומברס היה רעיון אחר. את האופציות הקצו בעת שהמניות היו בשער הנמוך ביותר, והמימוש שלהן – כלומר רכישת מניות בערך הנמוך ההוא נעשתה – פלאי פלאים – בדיוק בזמן שהמניות היו בשער גבוה. פירושה של הודאת החברה בלשון שווה לכל נפש היא, שמסתבר שלא מזל משמים היה בעת ההקצאה, אלא זיוף פשוט. ההקצאה והפדיון נרשמו בדיעבד, מה שהבטיח למנהלים רווחי עתק ללא כל מאמץ. לא מערכת תמריץ ועידוד למנהלים מוכשרים, אלא רמאות רגילה בתכלית – רישום כוזב של תאריכים ועובדות. אגב, גם סיפורה של קומברס החל בתחקיר של כתבי וול סטריט ג'ורנאל. אני לא מכיר אף מנהל ציבורי שהצליח להשמיד 19 מיליארד דולר בשלשה שבועות. יתירה מזו, כפי שכבר הזכרתי לעיל, "24 ימים" עוסק רק בעשרים וארבעה הימים שהביאו לקריסה הסופית. הוא אינו מדבר כלל על הירידה משווי שוק של 80 מיליארד ל 19 "בלבד". ולא דיברנו עוד על המנהלים שידעו שהספינה שוקעת, לא היססו ליטול לכיסם עוד ועוד ממון. בעודם מעודדים את העובדים לשים את כספי הפנסיה שלהם, הם פדו מניות בסכומי עתק. כאשר היה צורך לחלק מהקופה המתרוקנת פיצויי פיטורין, הם לקחו לעצמם סכומים נאים ולעובדים הותירו פירורים.

תושבי קליפורניה נותרו בחושך

הפרטה? התפיסה הרווחת היא כי לעולם שוק פרטי עדיף. והממשלה – כושלת היא מעצם טבעה. מימרה היא בפי כל פרח כלכלה מתחיל :-  "הממשלה לא יודעת לנהל. עדיף להפריט את החברות הציבוריות, יזם פרטי תמיד "יעשה את זה יותר טוב". כנגד התפיסות הפופולאריות הללו אזכיר כמה מעלילות  אנרון, שהיתה חברה קטנה לייצור אנרגיה והפכה בחסות הקלות הפיקוח על שוק האנרגיה, לחברת סחר באנרגיה, משל היתה חברה לניירות ערך או מטבעות.  אנרון ביכרה את הסחר הספקולטיבי הזוהר על פני הייצור האפרורי ותוך זמן לא ארוך הפכה לחברה שתשעים אחוז מרווחיה באים לה ממסחר ותיווך בשוק אנרגיה מופרט. חלק ניכר מרווחיה הגיע ממכירה הלוך ושוב של מכסות ייצור, תמורת אחוזים. מילא, תאמרו, גם מסחר פרנסה הגונה היא – אלא מה – על פי הנטען בסרט, אנשי אנרון לא הסתפקו בנתח השיווק המקובל. כאשר הרווחים לא היו מספיק גבוהים, הם יצרו מחסור מלאכותי בשוק. בסרט שהוזכר לעיל מוצגות הקלטות משיחות של סוחרים בהן הם מתרברבים שהם יכולים להפסיק עבודתן של תחנות כח בכל רגע נתון בו המחיר לא הגיע לרמה גבוהה מספיק לטעמם. מחירי החשמל הגבוהים אף היו מעבר להשג ידם של חלק מהתושבים. וחשמל, כזכור אינו מוצר מותרות שאפשר להסתדר בלעדיו.  וכך – ה'יד הנעלמה של השוק' לא הצליחה להבטיח אספקת חשמל טובה, יציבה ובמחיר תחרותי לתושבי קליפורניה. עמק הסיליקון – בירת הטכנולוגיה של ארצות הברית ואולי של כל העולם כולו, נאלץ להתמודד עם הפסקות חשמל יזומות כאילו היה בירתה של מדינת עולם שלישי. וזאת – כפי שכבר הוזכר –  למרות שתחנות הכח יכולות היו לייצר מספיק חשמל לכולם. למען ישגו רווחיה של אנרון, נוצר מחסור. ותושבי קליפורניה, כאותה אמא שבבדיחה הידועה –נותרו בחושך.

היד הנעלמה

עולם התאגידים של אמריקה, שאליו נושאים רבים את עיניהם, כולל בתוכו בעיות רבות. מניצול עובדים ועד לזיהום הסביבה. אך כל אילו מתוארים ומטוהרים בשם ההצלחה של הפירמה, שבדרך מופלאת כלשהי מחלחלת אל העם כולו ומייצרת את הצמיחה, פסגת האושר לכל כלכלה. מסתבר, שלא תמיד זה עובד, ורבים מדי המקרים  בהם התועלות המובטחות מתחלפות בקריסות ענק, שדידת הפירמות לטובת המנהלים וחבורת מקורביהם ושאר התנהגויות שהאתיקה מהן והלאה. אין זה בגלל אנדי פסטו אחד מושחת, איזה סקילינג מקרי עתיר אמביציה ונעדר גבולות מוסריים, או קנת לי המנכ"ל המוכשר שלטענתו לא הבחין בשום דבר. הקפיטליזם התאגידי מעלה על נס כל אותן תכונות אישיות, שבכל הקשר אחר נחשבות למגונות, ומייצר את המנגנונים החברתיים והמוסדיים המאפשרים להם לפרוח, ולזכות בתגמולי עתק. מדובר בהבניה מוסדית של שחיתות מידות

ההצדקה הבסיסית של הקפיטליזם מאז ומתמיד הייתה, שאם כל אחד ידאג לטובת עצמו, מאליה תופיע טובה כללית לחברה. קריאה מעמיקה בפרשיית אנרון מראה כי ארגון חברתי שכל כולו מתבסס על  תאוות בצע וחמדנות של יחידים, לא יוכל לייצר טוב לכל.

זוהי גרסה מעט שונה של מאמר שהתפרסם בכתב העת "נקודה" גליון 290  אייר תשס"ו מאי 2006

כמה עדכונים

בכירי אנרון הורשעו 25.05.06

קנת' ליי נפטר מהתקף לב 05.07.06

דיון אודות המאמר בפורום תרבות