"הגברת בראון הייתה אשה בודדה ואומללה, שהוסתרה מטעמים פוליטיים, כי המפקד רצה להיות שייך לכל נשות גרמניה. אשה נאה, בעלת שער בלונדיני צבוע, נעימת הליכת, בת עשרים וארבע…היא אהבה להשתזף, אבל גם את זה אסר עליה המפקד, הוא שנא עור שחום." (אדון פאלק מספר על הכרותו עם אווה בראון, אהובתו של היטלר – עמ' 60) |
זיגפריד – אידיליה שחורה, הארי מוליש, מהולנדית : רחל ליברמן, ספרית פועלים, 2006 תשס"ו, 135 עמ', 64 ש"ח
הסופר ההולנדי הנודע, רודולף הרטר מגיע לוינה לקדם את מכירת ספרו. תוך כדי ראיון הוא מחליט לכתוב סיפור דמיוני על היטלר, סיפור שיסייע לפענח את חידת הרוע המושלם. להפתעתו ממתינים לו בסוף הערב זוג קשישים ומציעים לו לשמוע דבר אודות היטלר, שלא נודע עד היום.
רודולף הרטר הוא גיבור הספר " זיגפריד – אידיליה שחורה" שכתב הסופר ההולנדי הארי מוליש ותורגם לאחרונה לעברית בספרית פועלים. מוליש, שנולד ב 1927 הוא סופר נחשב בארץ מולדתו, וספריו זכו לתרגום לשפות רבות. מקום חשוב ביצירתו תופסת מלחמת העולם השנייה.
בדרך כלל איני נוהג לגלות בסקירותיי פרטי עלילה משמעותיים. אך מסיבות שאינו ברורות לי, בחרה ההוצאה לכתוב על גב הספר את רוב המהלכים העיקריים בו, ואת היתר לפרט במודעות הפרסומת לספר. לפיכך אראה עצמי פטור ואדון בספר כולו.
זוג הקשישים, יוליה ואולריך פאלק מספרים להרטר כי הם עבדו במעון המסתור של היטלר במרומי האלפים, שם התגורר היטלר עם אהובתו אווה בראון. לאחר שאווה בראון הרתה, הוסתר הכל מהעולם בפקודתו של היטלר, יוליה ביימה הריון ולידה, והזוג התחזה כהוריו של הילד זיגפריד. ב 1944 כשגרמניה כבר היתה לקראת מפלה וודאית, ואווה בראון נקראה לברלין לשהות עם היטלר בבונקר, טען אחד הגנרלים שלו כי הילד אינו מגזע ארי טהור, ובשל כך הורה היטלר לרצוח אותו.
הארי מוליש מציג כאן מין עקידת יצחק מעוותת, היטלר מורה להוציא להורג את בנו יחידו, מאחר שקיומו בעולם אינו עולה בקנה אחד עם תורת הגזע הנאצית. שליחו לביצוע הפשע הוא איש חשוך ילדים שמגדל את הילד הרך, ולא נמצא מי שיאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" וגם איל לא נאחז בסבך, והוא רק מילא פקודות ורצח את הילד במו ידיו.
בגלל הנושא הטעון, הספר אינו קל לקריאה. סמוך לקריאת הספר הזה, צפיתי בסרטו של הבמאי אוליבר הירשביגל"הנפילה" המתאר את ימין האחרונים של היטלר בברלין. סרט, שרבים הסתייגו ממנו בשל האופן שמוצג בו היטלר, הצירוף של הסרט והספר גרמו לי למועקה, מין תחושת קבס שלא עזבה אותי כמה ימים. יצוג של רוע תהומי, שאי אפשר להבינו.
מוליש מבקש לחקור את הרע שלא ניתן לתפוס,אך אני איני יודע מה טעם מצא מוליש בבדיה זו, ואיזה ביאור או תובנה הצלח להפיק ממנה. הרי גם מגדה גבלס רצחה את חמשת ילדיה לפני שהתאבדה, והיטלר הרי הורה להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים, ובתוכם ילדים. התיאור הדמיוני של היטלר המורה להקריב למולך האידיאולוגיה הנאצית את בנו יחידו, אינה הופכת אותו ליותר רע, או את התופעה נתפסת יותר, וגם אחרי קריאת הספר הזה נותרת במקומה השאלה הנוראה – כיצד הופך צייר בינוני לרודן עריץ, יוצר "הפתרון הסופי" שבפקודתו נרצחו בשיטתיות רבים כל כך.
יתפרסם בטורי "קראתי ספר" בעתון הצופה